<h1>נמוקי יוסף</h1>
<h2>דף ב.</h2>
פירו' מאימתי. זמן שכיבה דמחייב למקרי קרית שמע של ערבית כדכתיב [דברים ו] בשכבך ואי מקדמינן לא נפקינן ידי חובה: משעה שהכהנים וכו'. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתן לאכול בתרומתן דהינו צאת הכוכבים דכתיב [ויקרא כב] ובא השמש וטהר ואמרינן טהר יומא שנכנס אור השמש לגמרי והכי אמרינן פרק הערל [יבמות עד:] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. לשון הירושלמי [הלכה א] תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת (אלא) [לא] בשביל לצאת בה אלא לעמוד בתפל' מתוך דברי תורה ע"כ. וקרית שמע פרק ראשון שקורא על מטתו מוציאו מחובה והגאון רב עמרם ז"ל כתב שצריך לברך קודם ק"ש שעל מטתו לקרא ק"ש וגם הרב ב"ה פיר' כן שצריך לברך אשר ק' כו' מלא תסור. ורת"ם ז"ל חולק בדבר שהרי אין אנו קוראין אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה אלא להגין מן המזיקים: עד סוף האשמורת וכו'. דהיינו שליש הלילה דשלש משמרות הוי הלילה כדכתי' [שופטים ז] האשמורת התיכונה מכלל דאיכא לפניה ולאחריה דסבירא ליה לר' אליעזר בשכבך כל זמן שעוסקין בשכיבה ויש שמאחרים עד שליש הלילה: עד חצות. חכמים סברי (כרבנן) [כרבן] גמליאל דבשכבך כל זמן שדרך בני אדם לשכב דהיינו עד שיעלה עמוד השחר אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה לא רצו להתיר אלא עד חצות אבל אי עבר ולא קרא חייב לקראת עד שיעלה עמוד השחר והלכה כחכמים.
פירו' חייבים אתם לקרות. אפי' לדברי חכמים דכדידי סבירא להו: ולא זו. החמירו חכמים אלא אפי' באותן דברים שמצוותן דכל הלילה כשר לאותה מצוה כדכתי' [ויקרא ו] על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר החמירו חכמי' לומר עד חצות: הקטר חלבים. של חטאות ואשמות: ואיברים. של עולה שהיא כלה כליל כשר כל הלילה ואין נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר והם למטה מן המזבח דכתי' [שמות לד] ולא ילין לבקר זבח וגו' אבל אם עלו על המזבח בלילה אע"פ שלא אחז בהם האש אינן נפסלין בלינה: כל הנאכלין. כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה מצותן כל אותו יום של שחיטה ולילה שלאחריו כולה עד שיעלה עמוד השחר והשחר מביאן לידי נותר דכתי' [ויקרא ז] לא יניח ממנו עד בקר וכלן מתודה למדנו: אם כן וכו'. בק"ש ובאכילת קדשים אבל הקטר חלבים לא אמרו בו חכמי' עד חצות דכל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים כדאית' פרק שני דמגלה [דף כ:] ואם לא העלה החלבים והאברים עד חצות חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר ולא נקט הכא הכי אלא משום שכך הדין: להרחיק וכו'. כדי שיהיו זריזים בדבר ולא יבא לידי פסול בקדשים לאכלן אחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בק"ש שלא יעבור הזמן שיאמר עדין יש לי שהות.
<h2>דף ב:</h2>
פירו' שאין ראיה. שהיום נגמר מצאת הכוכבים. זכר לדבר. בפסוק יש זכר מדחזינן שהיו בונין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ובפסוק אחר מעיד שכל היום למלאכה וכל הלילה למשמר מכלל שהיום נגמר בצאת הכוכבים.
<h2>דף ג.</h2>
פירו' ושמר לי. המתין לי כדכתי' [בראשית לז] ואביו שמר את הדבר: תפלה קצרה. הביננו מפורשת בפרק תפלת השחר [דף כט.] וזו היא דשריא בדרך אבל בעיר לא דלייט עלה אביי כדלקמן: חשד. שמא יאמרו זונה מושכרת לו שם: מפולת. שחומת החרבה רעועה ומסוכן הוא שמא תפול עליו: המזיקין. שרגילין במקום שאין שם ישוב. ובגמ' אמרי' בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה הגדול מבורך הב"ה מנענע את ראשו ואומ' אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם כן כתוב בספרים ישנים ויש שכתב כי מה שאנו אומרים בלשון תרגום יהא שמיה רבא לפי שהיו אומרים אותו לאחר הדרשא שהיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא לשון ארמי וכדאמרי' שלהי סוטה [מט.] עלמא אמאי מתקיים אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא (דאורייתא) [דאגדתא] ומה שאנו אומרים תושבחתא ונחמתא הוא תנחומין על הצער שנראה מלשון מנענע את ראשו ע"כ.
<h2>דף ד:</h2>
פירו' בן העולם הבא. שזהיר בדברי חכמים לדקדק בהן ולקיימן: זה הסומך גאולה. וכתב רבי' אלפסי ז"ל ואע"ג דצריך לומר השכיבנו בין גאולה לתפלה לאו מפסיק הוא דכיון דתקינו רבנן השכיבנו בין גאולה לתפילה כתפלה אריכתא דמיא ובתפלת שחרית נמי בעי למסמך גאולה לתפלה ואע"פ שבתחלה אומר י"י שפתי תפתח כיון דתקינו רבנן י"י שפתי תפתח בתפלה כתפלה אריכתא דמיא עכ"ל ויש שתמהו על מה אנו סומכין שהרי אנו מפסיקין בפסוקים ויראו עיננו ובקדיש ואין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית, וסמיכות גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תילים דכתי' [תהלים י"ט] י"י צורי וגואלי וסמיך ליה [שם כ] יענך י"י ביום צרה ואמרינן בירושלמי [פ"א ה"א] מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך ומצאו שהוא מפליג עוד הוא מפליג כך אדם (מקריבו להקריב) [מקרבהו] אליו ומרצה בשבחות של יציאת מצרים ומתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו: פירו' מצוה לקראתה. כדי שילך לשכב על מטתו מתוך דברי תורה: אינו צריך. דהא בכל עת הוא עוסק בדברי תורה: דרחמי. כדי להגין עליו מכל פגעים רעים ושדין ולילין.
<h2>דף ה.</h2>
פירו' על משכבותם. כשירננו על דבר שנ' בו שכיבה דהיינו ק"ש דכתי' בה בשכבך. לשון הריא"ף ז"ל גרסי' בפרק ידיעת הטומאה [שבועות טו:] שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים ואומ' יושב בסתר עליון עד כי אתה י"י מחסי ואומ' י"י מה רבו צרי עד לי"י הישועה ר' יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגני והיכי עביד הכי והאמ' ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני. פירו' של פגעים. להגין על הפגעים ושידין ולילין ורוחין. להתרפאת. כדי שלא יאמרו לא נתנו דברי תורה אלא לשמור את האדם בעולם הזה. להגן שאני. כיון שאין לו שום חולי באותו זמן לא אתו למימר הכי.
<h2>דף ה:</h2>
פירו' סמוך למטתי. כל ימי חיי נזהרתי שלא לעשות מלאכה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל ויש מי שכתב וזה לשונו ורש"י ז"ל הוסיף על לעשות מלאכה ולעסוק בתורה עד שאקרא ק"ש ואתפלל ולא ידעינן מנא ליה עכ"ל: בין צפון. ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ולא למזרח ומערב מפני כבוד השכינה שהיא במזרח ובמערב ונכון הוא להסב דרך תשמישו לרוחות אחרים כדאמרי' בהרואה [לקמן סא:] כשמסך רגליו מסך צפון ודרום ולא מזרח ומערב ואע"פ שהשכינה בכל מקום והלכה רווחת היא בישראל תקנו חכמים כדי שתהא מוראת שמים עליו בשעה שהוא נהנה מן העולם: וצפונך. לשון צפון וסופיה דקרא ישבעו בנים: תמלא בטנם. ימלא ימי הריונם.
פירו' טורף. לך אני אומ' אשר גרמת לטרוף נפשך ומהו הנפש זו תפלה כדכתי' [שמואל א א] (אשפוך) [ואשפך את] נפשי לפני י"י כלומר שלא תתקבל תפלתו לפי שכשהוא מניח חברו יחיד מתפחד ואינו יכול לכוין בתפלתו ובמדה שמדד מודדין לו. הלמענך תעזב ארץ. וכי סבור הייתה שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב חבירך המתפלל לפניו. לו הקשבת. לשון המתנה הוא: למצותי. בשביל מצותי. לשון הריא"ף ז"ל הא פירשו רבנן ואוקמוה בתפלת ערבית שאם מניחו יחידי ויצא חוששין שמא יבא לידי סכנה לפיכך צריך להמתין לחברו עד שמסיים את תפלתו עכ"ל. וכתב רבי' חננאל ז"ל דוקא בתי כנסיות שלהם שהיו רחוקים מן העיר ושמא גם בשלנו בלילה ורבי' היה רגיל להמתין אפי' ביום ודוקא כשהיה עומד ומתפלל ע"כ.
<h2>דף ו:</h2>
פירו' הקובע. בית מיוחד לתפלתו ולא פעמים בבית זה ופעמים בבית זה, אבל בבית הכנסת מיוחד מותר לשנות מקומות ומי' בירושלמי פרק תפלת השחר [הל' ד] אמר ר' תנחום בר חייא צריך אדם ליחד לו מקום בבית הכנסת שנ' [שמואל ב טו] ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים. השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה. פירו' פסיעה גסה. שנראית תפלתו עליו כמשוי: כדעייל. ללכת לבית הכנסת שמראה דעתו ששמח הוא במצוה זו: קא מחללי. דכתי' [ישעיה נח] אם תשיב משבת רגלך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. פירו' אחורי בית הכנסת. שאחוריו לאותו רוח שהצבור נותנים פניהם: טייעא. סוחר ערבי: בדו בר. כשני רשויות דו שתים בלשון יון כמו דו פרצופין בר רשות כדאמרינן [סוכה מה:] הא דעיילי בבר והא דעיילי בלא בר.
<h2>דף ז:</h2>
פירו': ושמתי מקום. שיקבע מקום לתורתו ובשכר זה בטוח שלא יגלה וינצח אויביו וסופיה דקרא ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו.
<h2>דף ח.</h2>
כביר. קהל רב עוסק בתורה הוא עוסק בדברי שלום וכן גמילות חסדים מרבה שלום והכי קאמ' קרא בענין שלום פדה נפשי ולבני העומדים בין האומות שלוחמות עמי וכן פדה מי שמתפלל ברבים זהו צבור ובגמ' [ז:] אמ' ליה ר' יצחק לרב נחמני מאי טעמ' לא אתי מר לבי כנישתא אמ' ליה לא יכילנא ולכנפי ליה למר בי עשרה וליצלי אמ' ליה טריחא לי מלתא אמ' ליה ולימ' ליה לשמעיה בעדנא דמצלו צבורא דליתי ולהודע ליה למר אמ' ליה ומאי כולי האי אמ' ליה דאמ' ר' יוחנן וכו' זכות המתפלל עם הצבור, ובגמ' [ו:] עוד (מצות שכר) [שכר מצות] המשמח החתן דאמ' ר' חלבו כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות קול ששון קול שמחה וגו' כלומ' מזלזל בקולות [שבירך] הב"ה את ישראל ואם שמחו מה שכרו אמר ר' לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות שנ' [שמות יט] ויהי קולות וגו'. ובגמ' [שם] עוד מצות בקש שלום דאמ' ר' חלבו אמ' רב הונא כל הרגיל ליתן שלום לחבירו ויום אחד לא נתן לו עובר משום בקש שלום ורדפהו ואם נתן לו ולא החזיר לו נקרא גזלן שנ' [ישעיה ג] ואתם בערתם הכרם גזילת העני בביתכם והלא אף גזילת העשיר גזילה היא אלא גזילת העני שאין לו כלום לגזול המנו אלא שלא השיב לו על שלומו ומשמע נמי לשון ענייה.
פירו': על כל שכני. והיאך איפשר שכן רע להב"ה אלא זה שאינו בא להתראות בבית שכינתו: על האדמה. אבל בבבל לא: רבינו אלפסי, גרסי' בפרק שלשה שאכלו [מז:] אמ' ר' יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים שאפי' מאה באין אחריו הוא נוטל שכר כולן שכר כולן סלקא דעתך אלא אימ' שכר כנגד כולן. ונראה טעמ' דמילתא משום דכל אחד מעשרה ראשונים הוא ככל העשרה דבזולתו לא היו יכולין להתפלל בבקר וכיון שבשבילו מתפללין בצבור הרי הוא שקול כנגד מאה הבאים אחריו. לעיל, היינו דקא מהניא להו. ששכר תפלה כפול ומכופל וכמו שהם מאריכים בבית הכנסת לפני התפלה ולאחריה באותה מדה מודד להם הש' ומאריך ימיהם.
אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנ' לשמור מזוזות פתחי. פירו' יכנס. ממש כי כשהוא עומד סמוך לפתח נראה שרוצה לצאת תכף וכמי שתפלתו דומה עליו כמשאוי וכתבו בתוספות דשעור רוחב שני פתחים הם שמנה אמות ואם אין שם מקום פנוי ישהא כשעור זה: לשמור. להמתין כמו ואביו שמר את הדבר [בראשית לז] כדי שינוח וישקוט לבו קצת מעסקיו.
פירו' המצויינים. ענין ציון ואסיפה וצבור: דהוו גרסי. וכתבו מן המפרשי' ז"ל דהיינו דוקא בזמנם שתורתם אומנותם אבל אנו מתבטלים שעות הרבה לצרכנו דין הוא שנתבטל להתפלל בצבור בבית הכנסת.
פירו' פרשיותיו. אותה פרשה שהצבור עוסקין בה באותה שבת ואפי' פרשיות המועדות שחלו בשבת שאין פרשה אחרת באותה שבת חייב ולא אמרי' שכיון שנקראת אותה פרשה בשבוע הקבוע לה די, ומדאמ' לשון ישלים יש מדקדקי' שרשאי לקרוא מעט מעט ובלבד שיהיה מיום רביעי ואילך שנקרא לפני השבת ומי' לא יקדים אלא של כל שבת ושבת יקרא בשבתו, ויש במדרש [חופת אליהו רבה שער ו'] שצוה ר' את בנו אל תאכל לחם בשבת עד שתגמור הפרשה וכתבו מן המפרשי' ז"ל דמכל מקום אם השלימה אחר סעודתו בשבת שפיר דמי: ואחד תרגום. יש מפרשי' דלאו דוק' דהוא הדין הלעז אלא שבזמנם היו מדברים לשון התרגום ומבינים אותו ויש אומ' דוקא תרגום בעינן שהוא כפי' ממש כדאמרי' [מגילה ג.] אלמלא תרגום דהאי קרא, וכתבו בתוספות שפירו' הפסוק מועיל יותר מהתרגום: ואפי' עטרות ודיבון. פרש"י ז"ל שאין בו תרגום צריך לומר ג' פעמי' מקרא והוא הדין ראובן שמעון או יברכך יאר ישא.
<h2>דף ח:</h2>
פירו' בורידין. שישחטו הורידין אע"פ ששחטו הסימנין כר' יהודה דאמר עד שישחוט את הורידין משום דם: משום סכנה. שלא יקוץ ידו: קלקול סעודה. כלומר שאפילו לא יהיה אלא חבורה קטנה ילכלך המאכל וימאיס את כל המסובין: בלא ק"ש. שלא תהא דומה מטתך למטת גוי: [מעשה דרב פפא]. דרב פפא היה חייב לו גוי אחד ממון ונכנס לבית הגוי לגבות את חובו וישב על מטתו של גוי והיה בן הגוי מת מוטל תחת הסדין וצעקה אשת הגוי ואמרה שרב פפא המית את בנה באותה שעה אמרו חכמים שלא ישב אדם על מטה ארמית.
פירו' דארי טונא. נושא משא: לית לן בה. שאין בו חשד שיש לומ' מפני המשאוי שעליו לא נכנס בבית הכנסת או מפני התפילין וחשכה לו ויעבור עליו בבל תוסיף דלילה לאו זמן תפילין דכתי' [דברים כח] וראו כל עמי הארץ וגו' או שמא יכנס בשאר הפתחים או שמא לבית הכנסת האחר נכנס.
גמ' אמ' רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אמר ר' אחא בר' חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחאי. פירו' כבר הוא כתו' לעיל כי כן סדרו הריא"ף ז"ל אלא בשביל מה שחדשו כאן המפרשים ז"ל חזרתי לכתבו בכאן שסדרוהו רבינא ורב אשי: אחת של יום. קרי ליה יום משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא ומדקאמ' פעמי' משמ' דוק' בדיעבד הוא דיקרא קודם שיכיר בין תכלת ללבן אבל לכתחלה לא דלא אשכחן מאן דשרי לכתחלה קודם שיכיר בין תכלת ללבן ומיהו בשעת הדחק במי שהשכים לצאת לדרך במקום גדודי חיות ולסטים שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפי' עד על לבבך הרי זה מותר לקראת לאחר שעלה עמוד השחר כיון דאיכא מיעוטא דקיימי ועוד דמקרי יממא לכמה מילי ועדיף טפי מק"ש של לילה דמשו' מיעוטא דגנו אמרי' כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. וא"ת והתניא [לקמן ל.] השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא דאלמ' אפי' יוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא דמדתני שופר ותוקע לולב ומנענע ודאי לאחר שעלה עמוד השחר הוא דבכלהו בעינן יום. ויש לומ' שחלוק יש בין דרך לדרך דהתם לא איירי במקום חיות ולסטים ואפי' הכי מתפלל קודם יציאתו כיון דכולה תפלה בעיא עמידה וכונה בדאפשר ואפשר שלא יזדמן לו בדרך אבל ק"ש דלא בעי אלא עד על לבבך מזדמן הוא לו בסתם דרכים הלכך מתאחר למצוה מן המובחר עד זמן המקרא ואם קרא שלא בשעת הדחק מדעת לא יצא כלל וצריך לחזור ולקרות בעונתה אבל מצי לברך יוצר אור כיון שעלה עמוד השחר והכי אסיקנא לקמן [יא:] דמצי למימר יוצר אור ומשיכיר בין תכלת ללבן רשאי לקרות אפי' לכתחלה כסתם מתני' ונמשך אותו זמן והולך עד ג' שעות ביום כר' יהושע וכדפסק רב יהודה כותיה אבל למצוה מן המובחר ממתין כותיקין עד שעה הסמוכה להנץ החמה כדי שיגמור עם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכדפסק אביי לקמן [ט:]. והא דאמרי' ביומא פרק אמ' להם הממונה [דף לז:] אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן ק"ש. ואמ' אביי לשאר עמא דבירושלם דמשמ' שאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה לא קשיא דהתם לצבור שאי איפשר להם להתקבץ ולכוין כותיקין ועל זה אנו סומכים שלא לעשות כותיקין. מצאתי כתוב עמוד השחר האמור בכל מקום הוא כשהחמה יוצאה מתחת לרקיע ונכנסת בעובי הרקיע והאור המתנוצץ בעולם באותה שעה הוא כמין עמוד וכדאיתא בירושלמי [ברכות פ"א הל' א] כמין תרין דוקרנין נפקין מיניה ומנהרין לעלמא ואחר שמהלכת בכל עובי הרקיע ומתחלת להאיר על הארץ הוא הנץ החמה עכ"ל.
פירו' אחת של יום. באותה שקרא אחר עלות עמוד השחר דיום הוא משעלה עמוד השחר: ואחת של לילה. באותה שקרא קודם עלות השחר דאכתי לילה הוא וכתב רבי' אלפסי ז"ל דבדיעבד הוא ואפי' עבד הכי במזיד וקרא קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע"פ שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה דתניא חכמים עשו חזוק לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל ואם חוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת או לבית המדרש אם רגיל לקראת קורא לשנות שונה ואחר כך קורא ק"ש ומתפלל וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ"ל: קודם הנץ החמה. דנפי' מק"ש של לילה דאכתי זמן שכיבה היא לקצת בני אדם וכיון דאפקיה רחמנא בלשון יחיד בשכבך משמע בשכבך דידך ואיכא אינשי דגנו בההיא שעתא: השכיבנו. שאין הזמן זמן תחלת שכיבה אלא סוף שכיבה וכתב רבינו אלפסי ז"ל דוקא בשעת הדחק כגון מי שהיה שכור או חולה אבל אם עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו דאמרינן כי אתא ר' יצחק בר' יוסף אמר הא דר' חנינא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאישתכור בהלולא דבריה דר' יהושע בן לוי ולא קרו ק"ש אתו לקמיה דר' יהושע בן לוי אמר להו כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק וכן הא דקורא ק"ש של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר דוקא בדיעבד אי נמי בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחילה לא עכ"ל.
<h2>דף ט.</h2>
פירו' דאיכא אינשי דגנו. וקרינן ביה בשכבך כיון שהוא שעת הדחק כדאמ' כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק אבל מי שעבר במזיד לא ואפי' בפושע שאינו מזיד ממש נמי לא יקרא, ולאו דוקא סמוך להנץ החמה אלא כל לאחר שעלה עמוד השחר אסור וכמעשה דר"ג דאמ' להו לבניה אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקראת משמ' הא עלה לא ואינהו ודאי משמ' דלאו שוגגין גמורין היו אלא פושעים לפי שנמשכו אחר המשתה, וקשה אם משום מיעוטא דגנו קרינן ליה בשכבך אע"ג דיממא ממש הוא אי הכי לישרי ואפי' לאחר הנץ החמה ואפי' עד ג' שעות כיון דאיכא בני מלכים דגנו וי"ל דבני מלכים מיעוטא דמיעוטא אינון, וא"ת והא שרינן של שחר עד ג' שעות משום בני מלכים ומחמתיהו קרינן בקומך עד אותו זמן ומאי שנא שכיבה וי"ל דכיון דכל זמן קימה זמנו דיום הוא ובקימה תלה רחמנ' דין הוא דנשרי כל זמן קימה, אבל בשל לילה אע"ג דתלה רחמנ' בשכיבה מ"מ לאו זמנו הוא דיממא הוא ומשו' מיעוטא דמיעוטא דבני מלכים לא שרינן: שלא יאמר השכיבנו. כל השכיבנו בכלל קאמ' דמשום מזיקין תקנוה ואין מצויין ביום או כמו שפי' הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל לא שלא יאמר כל אותה ברכה כלל דהא בעינן שתים לאחריה אלא שלא יאמר אותן מלות מפני שאינו זמן שכיבה אלא מתחיל הברכה ותקננו בעצה טובה עכ"ל זצ"ל. ויש שכתב ונראה דאפי' בקורא לאחר שיעלה עמוד השחר ממש לא יאמר השכיבנו כיון דאיכא אינשי דקיימי.
פירו' עד חצות. דכתי' [שם] כחצות הלילה: ר' עקיבא. מדכתי' [שם] ואכלתם אותו בחפזון עד שעת חפזון וזהו חפזון דישראל שהיה בבקר דכתי' [שם] ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. וכתבו ז"ל דכיון דסתם לן תנא הכא כותיה דר' אלעזר בן עזריה ובזבחים פרק אי זהו מקומן [דף נו:] דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ומוקמינן לה התם [נז:] כר' אלעזר בן עזריה משמ' דהלכת' כותיה דאע"ג דאיכ' חד סתמא כר' עקיבא, התם חד סתמ' הכא תרתי סתמי ואפי' תימא דלא אלימי תרי סתמי מחד סתמ' כדאמרי' פרק מצות חליצה [יבמות קא:] מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי מ"מ ספיק' הוא אי זה סתמ' בתרא הילכך עבדינן לחומרא כר' אלעזר בן עזריה ועל כן צריך ליזהר ולאכול מצה קודם חצות וכדאמרי' בפרק ערבי פסחים [דף קכ:] אכל מצה לאחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו וכן מצה של אפיקומן ואפי' בקרית ההלל החמירו בתוספות שלא לקרות אחר חצות ואע"פ שאינו חמור יותר מק"ש דפסקי' כותיה דרשב"ג דאמ' עד שיעלה עמוד השחר.
<h2>דף ט:</h2>
פירו' מאימתי. זמן קימה דמחייבינן למקרי ק"ש של שחרית כדכתי' [דברים ו] ובקומך דאי מקרי מקמי הכי לא נפיק ידי חובה: בין תכלת. מפרש בגמ' בין תכלת שבה ללבן שבה כלומ' גיזת צמר שצבעה תכלת ויש מקומות בה שלא עלה שם הצבע יפה, אי נמי בין תכלת שבציצית שבה ללבן שבה מפני שהחוליות מעורבות זו בזו צריך אור גדול להכירו: בין תכלת לכרתי. צבע תכלת נוטה קצת לירוק שהוא צבע כרתי, ומחמיר הוא לפי שצריך אור יותר להכירו: עד הנץ החמה. שלא יאחר המאחר יותר מהנץ החמה ואילך דעבר זמן קימה: עד שלש שעות. עד תחלת שעה שלישית דעד ולא עד בכלל: כאדם שקורא בתורה. שאין לו שכר קורא ק"ש בעונתה: פירו' בין זאב. שדומה לכלב: ערוד. הוא חמור הבר ודומין זה לזה וצריך אור גדול להכירן: שיראה את חבירו. ירושלמי [הל' ב] מה אנן קיימין אם ברגיל אפי' ברחוק כמה חכים הוא ליה אם בשאינו רגיל אפי' קרוב גביה לא חכים ליה אלא כינן קיימין ברגיל ובשאינו רגיל כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתי לקיצין.
פירו' לתפילין. להנחת תפילין: כאחרים. ולא קודם לכן משו' דכתי' בהו [דברים כח] וראו כל עמי הארץ וקודם לאו זמן ראייה הוא: כותיקין. אנשים ענוים ומחבבין מצות, א"נ פרושין כדמתרגמי' [מלכים א' יט] מפרק הרים ותיק טורין: וייראוך עם שמש. סמוך לזריחת השמש כדאמרי' [שבת לד.] ערב שבת עם חשיכה וכתבו בתוספות דהא דנקט אביי תפילין ולא ציצית משום דזמן ציצית הוא משיכיר בין תכלת שבה ללבן כדאמרי' פרק התכלת [מנחות מג:] וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש. וכתב רבי' אלפסי ז"ל על ק"ש כותיקין וזה לשונו וכן הלכתא אלא מיהו לית כל אינש מצי לכווני ולמעבד הכי כי האי גונא ואפי' הכי מצוה למקרי קודם הנץ החמה כמעט כדי שלא יתפלל אלא לאחר הנץ החמה שנמצא מתפלל ביום אע"פ שאינו עם הנץ החמה דוקא.
פירו' כל הסומך. זהו כותיקין: אסא. יש מפרשי' הדס ויש מפרשים רפואה: שאם יזכה. לעולם הבא לראות גדולתן של ישראל יבחין כמה רבה גדולתן יותר על אומות העולם עכשיו: פירו' סמך גאולה. כתב רבי' האיי גאון זצ"ל דהאי סמיכו' ר"ל כותיקין והינו רבותיה לכוין עם שמש ובסמיכות גאולה לתפלה דאע"ג דאמ' ר' יוח' בתחלה הוא אומ' י"י שפתי תפתח הא פירשה רב אשי דכיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא.
<h2>דף י.</h2>
אמר ר' שמעון בן פזי כל פרשה שחביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים באשרי. פירו'. כתבו בתוספות דלאו דוקא אשרי אלא במה שפתח סיים כגון שמתחיל בהללויה וחותם בהללויה וכן בי"י אדוננו כי זהו דרך שבח יותר ומכאן סמכו חכמים ברוב הברכות לעשות חתימתן מעין פתיחתן עכ"ל.
<h2>דף י:</h2>
פירו' הרוצה. להיות כמתאכסן בכל מקום אם יהנה כאלישע מותר מטה שלחן וכסא ומנורה כיון שאלישע היה נהנה כזה: אל יהנה. אפילו מזה ואין בו משום יוהרא שהרי שמואל לא היה נהנה אפי' מזה: איש אלהים קדוש הוא. אמרי' בגמ' מכאן שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש: קדוש הוא. אמרי' בגמ' הוא קדוש ואין משרתיו קדושים שנ' [שם] ויגש גחזי להדפה מלמד שדחפה בהוד יפיה כלומר כנגד דדיה: תמיד. הינו קרבן תמיד.
פירו' תפלה לעני. דרך עניות וכתבו ז"ל מה ששליח צבור מתפלל בבימה בבית הכנסת לפי שהיא רשות בפני עצמה והרי הוא כמתפלל בעליה: רגל ישרה. נראין שתיהן כרגל אחד ואומ' הכתו' ככף רגל עגל שהוא מפריס פרסה כך יראו שתי רגליו כרגל אחת. על דמכם. על נפשותיכם ויש מפרשים על הדם בעוד שאין בכם אלא הדם שעדין לא התפלל ונראה דאכילת כזית אסור אבל אכילה ושתיה הוא גבהות וכתבו בתוספות דוקא בשאכל לאחר שהגיע זמן תפלה אבל התחיל קודם לכן אינו צריך להפסיק.
פירו' לא הפסיד. בברכות שאע"פ שעבר זמן ק"ש מצוה לקרותו בברכותיו ועל הברכות מקבל שכר כאלו קראם בזמנם מה שאין כן בשכר ק"ש: שתים לפניה. כתב רבי' האיי זצ"ל בפירושיו ואף כל שעה רביעית אע"פ שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ודייק רבי' יצחק בן גיאת ז"ל ואמר משמע מדבריו ז"ל דלאחר ארבע אינו מברך ונראה טעמ' דמילת' משו' דזמן תפלת השחר לר' יהוד' עד ארבע שעות לפיכך לאחר ד' שעות הפסיד הברכות ואם בירך עבר על לא תשא והרבה צריך ליזהר בזה בשבתות ובמועדים ויום הכפורים שמאריכין בפיוטים: בעונתה עדיפא. ואפי' למי שתורתו אומנותו והכי משמ' מן הירוש' [הל' ב'] דאמ' ר' יוחנן על גרמיה כגון אנו שאין אנו עוסקין בתלמוד תורה אפי' לתפלה אנו מפסיקין.
פירו' יטו. על צדיהן שהוא דרך שכיבה: יעמדו. דכתי' ובקומך: כדרכן. או בשכיבה או בקימה או בישיבה או מהלך: אם כן וכו'. שבני אדם דרכן לשכב והוא מצאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר: שדרך בני אדם עומדין. דהינו משיכיר בין תכלת ללבן עד הנץ החמה: שעברת. שהלכה כמותו בכל מקום.
<h2>דף יא.</h2>
פירו' שתים לפניה. לפני ק"ש דהינו יוצר אור ואהבת עולם: ואחת לאחריה. אמת ויציב: ובערב שתים לפניה. מעריב ערבים ואהבת עולם: ושתים לאחריה. אמת ואמונה והשכיבנו, בירושלמי [הל' ה] מייתי דהני שבע ברכות על שם [תהילים קי"ט] שבע ביום הללתיך: אחת ארוכה וכו'. פרש"י ז"ל דאשתים לאחריה דשל ערבית קאי ואחת ארוכה היינו אמת ואמונה ואחת קצרה היינו השכיבנו והקשה עליו רת"ם ז"ל מה אורך וקוצר יש באלו ועוד שלא הוזכרו בתוספתא [ברכות פ"א הל' ח] עם הארוכות והקצרות ועוד שהרי נהגו להוסיף החזנים פיוטים בהשכיבנו בפסח וחזרה השכיבנו ארוכה טפי על כן פיר' רת"ם דלא קאי אדלעיל אלא מלתא באפי נפשה היא והכי קאמ' בין ארוכה בין קצרה מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וכדאמרי' בעלמ' [יבמות קיד:] אחת זו ואחת זו [שם מא.] אחת בתולות ואחת בעולות שפירושו בין, ופי' מקום שאמרו להאריך רוצה לומ' להאריך או לקצר במלות שיש בהן הקפדה כמחלוקתן בהזכרת גשמי' וטל ורוחות וכן בברכת המזון שלא אמ' ברית בארץ או שלא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלם וכיוצא בזה בקצת מלות באמת ויציב כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורים אבל בשאר נוסחי הברכות לא נתנו בהם חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות לא פחות ולא יותר ולא אמרו כמה מלות יאמר בזו ותקרא ארוכה או קצרה ובפירו' אמרו [ע"ז ח.] בשמונה עשרה של תפלה שאלו רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מעין הברכות מוסיף ואפי' יהיו מלות התוספת יתרים על העיקר ואע"פ שאותן ברכות הויין קצרות וברכת הזן ארוכה קרינן לה בתוספת ובירוש' ואפי' הכי אסיקנא גבי מנימין רעיא בפרק שלשה שאכלו [מ:] דאפי' אמ' בריך רחמנא מריה דהאי פתא יצא ומשמ' התם בגמ' דאפי' לכתחילה דמייתינן עלה אלו נאמרין בכל לשון וההיא אפי' לכתחילה וכדמשמע עלה נמי בירוש' [פ"ו הל' ב], אלא ודאי נראה שאין הקפדה ברבוי הנוסח ומיעוטו אלא במטבע שטבעו בו חכמים וכן כל ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך הוא שנקראת בכל מקום ארוכה וגרסינן בירוש' [פ"א הל' ה] אמ"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך והוא הדין איפכא מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך: ומקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר דקתני היינו שאם היה מטבע ארוך שפותחת וחותמת בברוך אינו רשאי לקצר לפתוח ולא לחתום או לחתום ולא לפתוח שהן מטבע קצר: ומקום שאמרו לקצר היינו אם פותחת או חותמת לבד אינו רשאי לפתוח ולחתום כדי שלא ישנה את המטבע ויחזור מטבע קצר לעשותו ארוך: לחתום אינו רשאי שלא לחתום כלומ' ובקצרות עצמן אל ישנה המטבע מחתימה לפתיחה או מפתיחה לחתימה ואע"ג דבתוספת' [פ"א הל' ז] תני תלת להאריך ולקצר לחתום ושלא לחתום לפתוח ושלא לפתוח ולפום מאי דפרישנא לא הוה ליה להאריך בלפתוח לא קשיא דתוספת' פי' דמתני' היא ולעולם אין ההקפדה ברבוי לשון הברכות ומיעוטן כדאמרן ועל כן נהגו בבתי כניסיות להאריך בתושבחות באמצע ברכות וכן באמצע ראשונות ואחרונות בראש השנה ויום הכפורים זכרנו ומי כמוך וכן משמע מדברי הראב"ד ז"ל בפרק היה קורא ולפי זה אחת ארוכה ואחת קצרה יהיה פירושו כפשטו ארוכה היא הפותחת וחותמת וקצרה שפותחת ואינה חותמת או איפכא וא"כ ברכה ראשונה של ק"ש שפותחת בברוך וחותמת בברוך היא ארוכה והאחרונה שאינה פותחת היא קצרה.
וצריך להאריך בטעם נוסח הברכות ולמה אמת ויציב ואמת ואמונה אינן פותחות בברוך כיון שאינן סמוכות דתניא בתוספתא [פ"א הל' י'] כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לשמע וברכה הסמוכה לברכה אחרת שאין פותחין בהן בברוך משמ' מהכא דאלו הברכות שסמוכות לשמע אינן סמוכות לברכות אחרות של קודם ק"ש והדין נותן שהרי יש הפסק קריאה בנתים דומיא דברכת התורה שמברך לאחר קריאה אע"פ שכבר בירך לפני הקריאה וכן ברכת המזון אע"פ שקדמה לה ברכת הלחם וכן ברכת כסוי וכן ברכת מגלה ולפיכך כלן פותחות בברוך מפני שאינן סמוכות וא"כ מאי שנא הני שאינן פותחות ועוד צריך לישב למה אין פותחין ישתבח בברוך שהרי הפסיקו בפסוקי דזמרה וכן ברכה אחרונה של קראת הלל, ונראה דשנו הנך לפי שהברכות והקריאה הכל ענין אחד ממש הן שבח וזמרה מה שאין כן במגלה שהקריאה ספור המאורע והברכה שבח ולא דמי לק"ש וברכותיה שהכל ענין שבח ואין לתמוה על הלל שמברכין לקריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולכתחלה נמי מתירין אף בקרית שמע מפני הכבוד ומפני היראה דכיון שלא נתקן בהפסק זה אלא אם יזדמן אינו חשוב הפסק אבל מתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד קשה דברכה אחת לכולן ואסור להפסיק ביניהם ואעפ"כ אומ' תפלה ואשרי, ואיפשר לומ' כמו שאמרנו בפסוקי דזמרה דענין אחד ממש הוא תחנונים ובקשה כמו ק"ש לגבי הברכות והא דגרסינן בירוש' [פ"א הל' ה'] כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכ' סמוכה לברכה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בה לאו מברכה אחרונה של ק"ש קאמ' אלא מאהבת עולם קאמ' שהיא סמוכה לברכה שלפניה בין בשל ערב בין בשל שחר.
ולענין הלל של לילי פסחים אם מברכין לגמור כיון שמפסיק בסעודה או אין מברכין מחלוקת ישנה היא בין המפרשי' ז"ל, שהרמב"ן ורבו' ז"ל היו מקובלים לברך, והביאו ראיה מן הירוש' דגרסינן התם במסכתין ובפרקין [הל' ה] כל הברכות פותחין בהן בברוך אם היתה ברכה סמוכה לחברתה אין פותחי' בה התיב ר' ירמיה הרי גאולה של הלל שנייה היא דמר ר' יוח' הלל אם שמע בבית הכנסת יצא התיב ר' אליעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והא סופה אמר ליה שתים הנה אחת לבא ואחת לשעבר התיבון הרי הבדלה שנייה היא דמר ר' אבא בר זבדא ר' היה מפזרן וחזר וכוללן על הכוס כו' הכל כדאיתא התם משמע מהכא דהיו מברכין על ההלל בליל פסח משום הכי היתה אשר גאלנו סמוכה לאותה ברכה שמברכין קודם הלל והתיב ר' ירמיה על הא דאמרינן דאם היתה ברכה סמוכה לחברתה דאין פותחין מהא דאשר גאלנו וגאל את אבותינו שאנו אומרים לאחר ההלל בלילי פסחים ואפי' הכי פותחת בברוך ותירץ דכיון דאם שמע בבית הכנסת יצא מידי קריאת ההלל ואין צריך לברך עליו בביתו ולא הויא אז אשר גאלנו סמוכה לפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם, דמברך הוא אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותו בבית הכנסת משמ' דפשיט' להו שהיו מברכין על ההלל בליל פסח קודם שיקראו אותו ועוד תניא במסכת סופרים [פרק כ' הל' י] ר' שמעון בן יהוצדק אומר שמנה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות ואלו הן שמנת ימי חנוכה ויום טוב של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויו"ט ראשון של פסח ולילותיהן ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליהם ולאומרן בנעימה לקיים מה שנ' [תהילים לד] ונרוממה שמו יחדיו כשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים ע"כ. ונראה מכאן שכשהוא קורא אותו בביתו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל ובתחלת הלכות גדולות נמי הביאה לזו ועוד נמי שנו בתוספתא דמסכת סוכה [פ"ג הל' א] כי האי דמסכת סופרים. אבל הגאונים זצ"ל רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאת ז"ל הסכימו שאין מברכין עליו עכשיו בהלל שקורין בבית מפני שחולקין עליו אותו באמצע וכתב רב עמרם משמיה דרב צמח ומה שאמרו רביעי גומר עליו את ההלל לומ' שאינו מדלג כדרך שהוא מדלג בראש חדש והא דתנן בפרק בא סימן [נדה נא:] כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו הא אמ' ר' יוחנן [עירובין כז.] שאין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ וכן השיב רב האיי ז"ל בתשובה שהדברי' כמו שאמ' רב צמח שאין מברכין עליו בלילי פסחים לגמור ואין אנו קורין אותו בתורת קוראין אלא בתורת אומרי' שירה שכך שנינו [פסחים קטז.] ר"ג וכו' וסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' ולומר לפניו הללויה כך היא שנויה במשנתינו וכך מנהג כל ישראל ולפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו ויפה אומ' שיש טעון ברכה לאחריו כזה ואין טעון לפניו כגון ק"ש שאין מברכין אקב"ו עק"ש ואעפ"כ הרי מברכין לאחריה אמת ויציב וזו ודאי ברכה לאחריה שהרי על כל פרק ופרק אומ' אמת ועל חותמה שהיא פרשת ציצית אמת ויציב ממצרים גאלתנו ויפה אומ' נמי שאין למדין מן הכללות וכיון דכולי עלמא כך הוא דבר וכך ירשו ישראל מאבותיהן אין למדין מן הכלל הזה לדחות מעשיהן עכ"ל התשובה. משמע שכך היא הסכמתן וכן רבותינו בעלי התוספות מסכימין לסברא זו מפני שחולקין אותו באמצע באכילה ושתיה ורת"ם ז"ל לא היה מברך עליו. וכתב הרשב"א ז"ל שכן המנהג וצריך לנהוג כן מדאמרינן בירוש' [פאה פ"ז הל' ה] אם הלכה רופפת היא בידך ראה היאך הציבור נוהג ונהוג כן. ולפי הסכמה זו של גאוני עולם ז"ל נ"ל פירו' הירוש' דהכי קאמ' שנייה היא שאם שמעה בבית הכנסת יצא והילכך עקר תקנת קריאתו בבית הכנסת היא ולא בבית ובקריאת בית הכנסת שהוא עקר תקנה תקנו לברך ולא בבית ובדין הוא דהא מי ששמע בבית הכנסת יצא ואינו מברך על שלחנו ומי שלא שמע בבית הכנסת גומר על שלחנו ומברך יאמרו שנים בבית אחד זה קורא ומברך וזה קורא ואינו מברך הילכך ברכת אשר גאלנו לאו סמוכה היא ולפיכך פותח בה בברוך עכ"ל.
<h2>דף יא:</h2>
פירו' ובורא נוגה. שהוא לישנא מעליא: מדת יום. כדאמרינן גולל אור מפני חשך: מדת לילה. הינו יוצר אור ובורא חשך: אהבת עולם. וכן פסקו רבי' האי ורבי' אלפסי זצ"ל והא דאמרי' לקמן ובהרבה מקומות שכבר נפטר באהבה רבה שמואל נקט האי לישנא שהוא מריה דהאי שמעתא אבל מקצת מן הגאוני' ז"ל נסתפקו בזה ונהגו בעצמן לומ' בבקר אהבה רבה ובערבית אהבת עולם.
אמר רב יהודה אמ' שמואל השכים לשנות קודם שיקרא ק"ש צריך לברך ולאחר שיקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה: פירו' צריך לברך. ברכת התורה המפורשת לקמן: נפטר באהבה רבה. שיש בה מעין קריאת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד ותלמדנו חקי חיים, גרסינן בירושלמי [הל' ה] אמ' ר' בא והוא ששנה על אתר ויש שגורסין והוא שקרא על אתר, פירו' הא דאמרי' שכבר נפטר באהבה רבה היינו שקרא ק"ש סמוך לברכות משמ' שאע"פ שמפסיק בתפלה ובענינים אחרים שאינן תלמוד תורה אינן חשובין הפסק ויכול לשנות אחר כן בלא ברכה כיון שבירך וקרא תכף אבל לגירסא שגורס והוא ששנה משמ' דחייש להפסק ולא סגי ליה אע"פ שקרא על אתר אם לא שנה נמי לאלתר א"כ משמ' לכאורה דאם הפסיק וחוזר לקרות שצריך לחזור ולברך, ומתלמו' דידן שלא חילק בזה לא משמע כן והמנהג נמי אינו כן שאין אנו מברכין כל פעם שאנו יושבים ביום ללמוד ומי' איפשר לומר אף לפי הירוש' דלא קאמ' אלא מאהבה רבה מפני שאינה נראית ממש כברכת התורה והינו דלא אשמעינן הירוש' במברך אשר בחר בנו דהוי רבות' טפי אלא דוקא באהבה רבה, ונראה דאף אהבה רבה פטר אפי' לירוש' מי שדעתו לחזור לתלמודו ואינו מסיח דעתו ממנו ולא דמי לתפילין וציצית דכל היכא דמנחי מברכי משום דכשהפשיטם אין לך הסח גדול מזה אבל בתלמוד תורה שחייב לשמרם ושלא יסירם מלבו לעולם וגלי בדעתו לחזור לתלמודו ודאי אין זה הסח הדעת ושנה לאלתר מקרי וגדולה מזו אמ' רבי' תם ז"ל שאין צריך לברך לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה ואם הלך לעסקיו ולאחר כן נמלך לישן אינו חוזר לברך ונרא' טעמו משום שאי איפשר לישן כל שעה שירצה וגומר בדעתו שיישן כשיוכל עד סעודה אחרת ומעתה כ"ש הוא אם זה שהסיח דעתו והלך לעסקיו די לו בברכה אחת עד סעודה אחרת זה ששומרם בלבו ודעתו לחזור לתלמודו לא כ"ש הילכך מי שיחזור לברך הויא ברכה לבטלה, ואין להקשות מקריאת התורה שאנחנו מברכין עליה אע"פ שבירכנו בבקר באי זהו מקומן או באהבה רבה דשאני קריאה בצבור שכך נתקנה כמו שתקנו לברך לאחריה וכמו שתקנו ברכות על ההפטרה. וכתבו מן האחרונים ז"ל שאע"פ שנפטר באהבת עולם מי ששנה מיד מיהו במה שבירך על קריאת התורה בצבור לא נפטר והטעם דכיון שבירך לאחריה נפסק הענין וכשבא לקרות או לשנות פנים חדשי' הוא והא דאמרי' השכים ולא מיירינן בדין השונה בתחלת הלילה אע"פ שתחלת היום הוא היינו משום שהוא תשלומין ממה שנתבטל מתלמוד תורה של יום והכי איתא בירוש' [עי' עירובין סה.] אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא. ולענין ציצית יש שהפריזו במדה ואמרו שאם נפל טליתו ממנו בעוד שהיה מתעטף בו ונוטלו מיד ומתעטף שחוזר ומברך והרא"ה ז"ל חולק בדבר: למקרא ולמשנה ולתלמוד צריך לברך רב אמר אף למדרש צריך לברך וכו': פירו' צריך לברך. משום שמצוה ללמוד: רב אמר. כת' רבי' האיי גאון ז"ל דהלכתא כותיה דרב ומנהגא כותיה: תלמוד. עיקר התורה שממנו הוראה יצאה דתלמוד הינו סברת טעמי משנה ותירוצי משניות זו את זו וחסורי מיחסרא: מעולה שבברכות. לפי שיש בה שבח למקום וקילוס לישראל: למרינהו לכולהו. כת' הר"ז הלוי ז"ל ששלש ברכות הללו כנגד מקרא משנה תלמוד וכן קרבנות ואי זהו מקומן ופ' ר' ישמעאל.
<h2>דף יב.</h2>
פירו' פתח. בא"י אמ"ה: אדעתא דשכרא. כלומ' אדעתא למימר שהכל וכו': וסיים בדחמרא. כלומ' נזכר (וקודם) [ואחר] שגמר מלך העולם סיים בורא פרי הגפן כמו שראוי בדחמרא: יצא. דאי נמי אם אמ' שהכל נהיה בדברו יצא דתנן [לקמן מ.] ועל כולן אם אמ' שהכל נהיה בדברו יצא: אלא היכא וכו' מאי. ולא איפשיטא ולקולא עבדינן וכיון שסיים כראוי די לו ואינו חוזר לברך, והגאונים אין גורסי' אדעתא אלא הכי גורסי' פתח ובריך אשכרא וסיים בדחמרא וכן פתח ובריך בדחמרא וסיים בדשכרא משמ' מדבריהם דאפי' בירך בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו ואחר כך אמ' בורא פרי הגפן אי נמי בדשכרא בורא פרי הגפן ואחר כך אומ' שהכל נהיה בדברו יצא, וזה נראה תמוה בעיני מן המפרשים האחרוני' ז"ל דכיון שאמ' בפ"ה כבר סיים כל הברכה ומה שאמ' לבסוף שהכל נהיה וכו' תוספת הוא ואינו מעלה ואינו מוריד ומי' אמרו דלקולא עבדינן היכא שלא הפסיק בנתים והוא תוך כדי דיבור.
פירו' פתח במעריב. ה"ג בנוסחי דוקני ולא גרסי הכא אדעתא דכיון דמטבע ארוך הוא אע"פ שטעה ופתח בשחר בא"י מעריב וכו' עדין יכול לתקן בחתימה ולברך בא"י יוצר המאורות, והא דפרש"י ז"ל הכא כדלעיל גבי חמרא בלשון אדעתא אגב גררא נקטיה דדוקא לעיל הוא דמטבע קצר ואין יכול שוב לתקן המעוות אבל הכא לא, כן כתבו ז"ל: דתמרי נמי וכו'. ואע"ג שלא נתקנה ברכה זו לתמרי כיון דחתימתה שייכא נמי בתמרי יצא.
פירו' כל שלא אמר. כל הברכה כמו שתקנוה: אמת ויציב. הברכה כולה חסד שעשה הב"ה עם ישראל הוציאם ממצרים ובקע להם את הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו ה' הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומכף כל עריצים לשים נפשינו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו.
פירו' כשהוא כורע. באבות ובמודים וכשזוקף מהכריעה זוקף בשם, ודקדקו בתוספות כי שורת הדין שיהא כורע באתה אלא שזה היה אלו (היה אלו) כתב הנביא פני שמי נחת הוא אבל מדאמ' [מלאכי ב'] מפני שמי דרשינ' פני מפני להורות שיהא כורע בברוך, ירוש' [פ"א הלכה ה'] אמר ר' ירמיה ובלבד שלא יכרע כהדין חדרונה תרגו' ירוש' צב חדרונא ששוחה ממתניו ולמטה וראשו זקוף אלא יכוף ראשו כאגמון: כחיזרא. כשבט שביד האדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת: זקיף כחויא. כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה וזוקף מעט מעט, [ירושלמי] פ"ק (דבכורות) [דברכות] [ה"ה] אמר ר' שמואל בר נתן בשם ר' חייא בר חנינא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירוהו. בפ"ק דבבא קמא [טז.] אמרי' שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והוא דלא כרע במודים והיינו מדה כנגד מדה לפי שיש לו לכרוע ולזקוף כחויא והוא לא עשה כן לפיכך נעשה נחש.
<h2>דף יב:</h2>
רבא אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבא. פירו' הואיל ונפסקא הלכתא כרבא כתבו ז"ל הילכך אם טעה ולא אמר כן לא יצא וצריך לחזור וכתבו בתוספות והוא הדין אם לא אמר זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים אבל בשם הרמב"ן ז"ל כתבו דדוקא המלך הקדוש והמלך המשפט לפי שמה שתקנו זכרנו ומי כמוך באבות בקושי התירו וכן אנו נוהגים שלא לחזור אלא בהמלך הקדוש והמלך המשפט עכ"ל עוד כתבו ז"ל שאם מסופק אם הזכיר המלך הקדוש והמלך המשפט אם לאו חוזר על הספק בין יחיד בין צבור ובשאר ימות השנה אם אמר המלך הקדוש והמלך המשפט הוא מחלוקת בין גדולי ברצלונה והנכון כדברי האומר חוזר. עכ"ל.
פירו' מזכירין יציאת מצרים. פרשת ציצית בק"ש ואע"פ שאין לילה זמן ציצית דכתי' בה [במדבר טו] וראיתם אותו ולילה לאו זמן ראיה הוא אפי' הכי אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה: כבן שבעים. ולא בן שבעים שביום שמנוהו נשיא נתלבן שער זקנו כדאיתא לקמן פרק תפלת השחר [כח.]: ולא זכיתי. לשמוע הטעם: וחכמים אומר' וכו'. ואע"ג דלא נפקא להו הזכרת יציאת מצרים בלילות מקרא מ"מ מדרבנן היו קוראין אותה ששתים לאחריה תקנו פרשת ציצית ואמת ואמונה והאי טעמ' סלקא לר' אליעזר קודם ששמע הדרשה אי נמי לרבנן ימי חייך העולם הזה כולל בין ימים בין לילות.
<h2>דף יג.</h2>
פירו' היה קורא בתורה. בגמ' מפ' בקורא להגיה ומשמע לכאורה דאפי' הפסיק בין פרשה לפרשה שעור כדי שיקרא את כולה ואת ברכותיה יצא ומי' איכא מרבוותא ז"ל דפסקו בק"ש כמאן דאמר חוזר ולקמן פרק מי שמתו [כב:] מפורש אבל מהכא כיון דאוקימנא בקורא להגיה טובא איכא בין פרשה לפרשה ועוד שמעינן מהכא דאין הברכות מעכבות ואפי' לא בירך יצא ידי חובת ק"ש כדאמרינן הכא אם כיון לבו יצא אע"פ שהוא קורא בתורה ונזדמן בפרשה זו, ומסורת בידינו מרבוותא ז"ל כי מי שהוא מסופק אם אמר הברכה אם לאו שאינו אומרה ועושה מצותו בלא ברכה עכ"ל: והגיע זמן המקרא. זמן ק"ש: בפרקים. בין הפסקות ולקמן מפורש: שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום: משיב. אם הקדימו ובגמ' פריך כיון דשואל פשיט' דמשיב: באמצע. באמצע הברכה והפרשה: מפני היראה. אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו ולקמן בגמ' איכא מאן דאמר דלא איירי בהכי דאי איכא סכנת נפשות פשיט' אלא מפני היראה כגון אביו או רבו שחייב ביראתו אבל מפני הכבוד לא. שמעת מינה מצות צריכות כונה לא מאי אם כיון לבו לקרות הא קא קרי בקורא להגיה: פירו'. הוה משמע ליה מדנקט סתמא אם כיון לבו דבעינן כונה גמורה דהינו מכוין לצאת ידי חובה ותירץ דלא אלא מכוין לקרות כלומר כונת קריאה שמכוין לקרות בתורה והקשה הא קא קרי דהכי קתני היה קורא ומאי אם כיון לבו דקאמ' ותירץ בקורא להגיה כלומר היה קורא דקתני לא שהיה מכוין לקרות בתורה אלא שמכוין בחסרות ויתרות ובהאי גונא לא יצא כיון דאינו מכוין לקרא אלא להגיה הטעיות ור"ת ז"ל פיר' בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כנקודתן אלא ככתיבתן כגון לטטפַת מזוזַת אבל כשמכוין לקראת התיבות כהלכתן יצא ואכולי ק"ש קאי דבעינן כונת קריאה כדאמרינן בעלמ' [ר"ה כ"ח ע"ב] כונת שומע ומשמיע והתם נמי לא בעינן כונה גמורה שיכוין לצאת ידי חובה.
פירו' מפני היראה. פרש"י ז"ל שלא יהרגהו אבל הגאוני' ז"ל פירשו כגון רבו או אביו שחייב במוראם דאלו במקום סכנה פשיט' דאפי' בתפלה שרי: מפני הכבוד. מפני מי שגדול ממנו בחכמה ושהוא חייב בכבודו: ומשיב מפני הכבוד. כתבו בתוספות מכאן נראה שמותר לענות קדושה וקדיש אפי' באמצע פסוקים דק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה אבל באמצע שמנה עשרה אסור לענות כדאמרי' לקמן פרק אין עומדין [עי"ש לא.] ומי' למודי' דרבנן לא יפסיק אפי' בק"ש אם הוא באמצע הפרשה אלא ישחה עם הצבור. וכן דעת הר' יונה זצק"ל. באמצע. ירושלמי [פ"ב הל' א] עד כדון באמצע הפרשה אפי' באמצע הפסוק ר' ירמיה מרמז ר' יונה משתעי ר' הונא בשם רב יוסף ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם: פירו' אחאי. כך שמו ותני קמיה ר' חייא: מהו שיפסיק. לשאלת שלום.
פירו' הגאון ז"ל בק"ש שהוא פוסק בין פרק לפרק לשאול מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד וימים שאין היחיד גומר אפי' באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם ורב בר שיבא דאיקלע לקמיה דרבינא באמצע הפרק הוא דאיקלע ואיהו לא אקדים שלום לרבינא דלאו אורח ארעא ורבינא נמי לא פסק לשאול משום דלא חשיב עליה, ויחיד דאמרינן הכא לאו דוקא דאפי' לצבור קרי יחיד וראיה מההיא דאמרי' [תענית כ"ח:] דרב איקלע לבבל בימים שאין היחיד גומר וסבר לאפסוקינהו ומיהא נמי משמע דהאי גומר לאו דוקא אלא ר"ל אומ' כדאמרי' [לעיל ט':] ותיקין היו גומרין אותה וכו' דאי גומר ממש אמאי סבר לאפסוקינהו היה לו להמתין תחלה ולראות אם מדלגין אם לאו והא דלצבור קרי הכא יחיד פירש הרב בעל ההלכות ז"ל משום דכי מכנפי כלהו ישראל בעינן למימר הלילא על כל צרה שנגאלין ממנה קורא להאי הלל שאינם כל ישראל יחד יחיד. ומהא דאמרי' הכא דבימים שאין היחיד גומר אין מפסיקין אלא מפני הכבוד וכמעשה דרבינא מוכיח ר"ת ז"ל דמברכי' על ההלל דאי לא מברכי' אמאי אינו פוסק וכן מההיא דרב דמדאמ' איקלע לבבל ולא אמ' איקלע לבי כנישתא אלמא מעיקרא הוה תמן ואי שמע דלא מברכין אמאי בעי לאפסוקינהו והא דאמרי' [סוכה מד:] גבי ערבה חביט חביט ולא בריך אלמ' קסבר מנהג נביאים הוא דמשמ' דאמנהג לא מברכי' שאני התם משום דלא הות אלא חבטא בעלמ' אי נמי הכי קאמ' מנהג נביאים הוא ואין לתמוה אי לא מברכין דבהאי גונא קבלו ונהגו המנהג אבל כי נהגו נמי לברך מותר ומנהג הוא לברך על ההלל וכן כתבו הר' רבי' האיי גאון והרב ר' יהוד' בן גיאת ז"ל ואמרו שהצבור קורין בדילוג ומברכין, ויש מן הגאוני' ז"ל שפירשו הא דתניא [תענית כ"ח:] יחיד לא יתחיל ואם התחיל לגמור דר"ל יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל גומר הברכה כדי שלא תהא ברכה לבטלה, והראב"ד ז"ל כתב יחיד הוא דאם התחיל גומר משו' דאין קבע ליחיד אבל צבור אפי' התחילו מפסיקים ואפי' התחילו בברכה שמא יעשו אותו קבע. עכ"ל. ויש מי שכתב עליו דאיהו ז"ל מפרש לה במקום שלא נהגו. והלל דרבנן דקאמרי' הוא מפני שהנוסח הוא מדרבנן לפיכך קרי ליה דרבנן שהרי מן התורה חייב אדם להלל כשנגאל מן הצרה דכתי' [שמות ט"ו] אשירה לי"י כי גאה גאה הרא"ה ז"ל בשם רבותיו ז"ל. ויש ראיה מדאמרי' (במגלה) [בתענית] [שם] הלל דראש חדש לאו דאורית' אלמ' הלל שאר מועדות דאורייתא.
פירו' והא כתי' והיו. דמשמ' בהוויתן יהו: למפרע. בשעריך ביתיך מזוזות, והלכת' כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא כותיהו במתני' דתנן [סוטה ל"ב ע"א] ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון וקימ' לן סתם במתני' ומחלוקת בברית' הלכה כסתם, וכתב רבי' אלפסי ז"ל הא דקתני תפלה בכל לשון הני מילי בצבור אבל ביחיד לא דאמ' רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל צרכיו בלשון ארמי דאמ' ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית.
<h2>דף יג:</h2>
תנו רבנן שמע ישראל י"י אלקינו י"י אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר אמר רבא הלכה כר' מאיר: פירו' האי צריכה כונת הלב לאו דוקא לכתחלה קאמ' אלא אפי' דיעבד בעינן כונת הלב ואם לא כיון לא יצא והא דלא מוכח מהכא דמצות צריכות כונה משום דהאי כונה לאו כההיא כונה דההיא כונה לצאת היא והך כונה היא שלא יחשוב בדברים אחרים כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים בשלמות הכונה וכענין שאמרו ג"כ בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פרק אין עומדין [דף ל"ד ע"ב] לפי שהיא כעין קבלה זו וראוי שיהיה בהסכמת הלב ואם היה הדבר תלוי במצות צריכות כונה מה לי ברכה ראשונה או פסוק ראשון מה לי השאר ולעיל דקא בעי שמעת מינה מצות צריכות כונה קאי אכולי ק"ש וכן כתב הר"מ במז"ל וזה לשונו הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא ואפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות ע"כ ומי' משמע דלכתחלה כונת קריאה מיהא בעינן בכוליה וכדפרישנא לעיל וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.
פירו' ובדל"ת. דבלא דל"ת לא משתמע מידי: שלא יחטוף. בשביל אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאת החי"ת פן יקראנה בחטף בלא פת"ח ולא משתמע כלום, ויש מי שכת' שיזהר מלהאריך באלף שלא יהא דומה כאומר אי חד וראוי לגעור באותן העושין נגונין בחי"ת שאין ראוי להאריך יותר מדאי אלא בדל"ת עכ"ל: תו לא צריכת. שתאריך שיעור שתחשוב בלבך שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם ושמעתי מפי הר' נב"ר ז"ל א' אחד הוא אחדות ומלכות, ח' שבעה רקיעים וארץ, דל"ת ד' רוחות.
פירו' בעמידה. לאו דוקא שאם היה יושב שצריך לעמוד אלא שאם היה מהלך שצריך לעמוד כדי שתתישב דעתו עליו וכדגרסינן בירוש' [פ"ב הל"א] מה אם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד ורבי' אלפסי והר"ם במז"ל פסקו דדי בפסוק ראשון וכדפסיקנא לעיל לענין כונה ור' יוחנן דאמ' לעיל כל הפרשה גבי כונה מצריך הכא נמי כל הפרשה וכי היכי דאידחיא מההיא דלעיל ופסיקנא בפסוק ראשון סגי כר' מאיר הוא הדין דאידחיא מהא דהכא וקיימינן כר' מאיר דסגי בפסוק ראשון, ומי' קשיא לרבוות' האי פסקא דלקמן [דף ט"ז ע"א] גבי פועלים קורין בראש הזית אמרו דוקא עד פרק שני, וכן [יומא י"ט:] לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז באצבעותיו והכי אפי' לרב נתן עד על לבבך ותירץ הרב ר' יצחק בר' יהודה בן גיאת ז"ל בהלכותיו דחלוק יש בין עומד ויושב למהלך ובין מהלך לעוסק במלאכה דמי שהוא כבר עומד או יושב די לו בפסוק ראשון שכבר דעתו מיושבת עליו אבל מהלך שאין דעתו מיושבת עליו צריך לעמוד עד על לבבך כדי שתתישב דעתו עליו טפי והמתעסק במלאכתו שהוא טרוד במה שלפניו צריך להתישב ולהתבטל עד סוף פרק ראשון דאם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי ועד פרק ראשון לא יקרוץ וירמוז ע"כ, וכתבו ז"ל דנכון הוא.
פירו' זו היא ק"ש וכו'. שלא היה פוסק מדברי תורה אלא לפסוק זה לבדו ואע"ג דאמרן לעיל [דף י' ע"ב] גדול ק"ש בעונתה מתלמוד תורה י"ל דתלמוד תורה דרבים עדיף והיה מקיים מצות ק"ש בעונתה בפסוק ראשון ודוקא לדידהו כמפורש לעיל: צערן. אם ראיתני מתנמנם צערני עד שאעור יפה דבק"ש שעל מטתו די בפסוק ראשון והשאר אפי' מנמנם: פרקדן. פניו בקידה כלומ' כלפי מטה וגבו למעלה. אי נמי פניו למעלה שוכב על גבו ונוטריקון פוריא קדל תרגום עורף והנו"ן מתחלפת בלמ"ד שהם ממוצא אחד מאותית השנים דטלנ"ת: לייט. משום שמא יתקשה ויבא לידי השחתת זרע: מגנא. ישן: כי מצלי. כשהוא מוטה: מקרי וכו'. שנראה כקורא דרך זלזול: בעל בשר. ולא היה יכול לשכב על צדו, שאלו לפני הגאוני' ז"ל אי זה נכון יותר לברך המפיל חבלי שינה על האדם קודם שיקרא ק"ש או לאחר שיקרא ק"ש, ותשובתן להקדים הברכה לדברי הכל ולא פליגי אלא אם ינום מתוך מזמורים או מתוך קריאת שמע, ובירוש' [פ"א הל' א'] ר' זעירא מטמר משמעיניה ר' יעקב היאך הוה קרי והוא קרי וחזר קרי עד דהוה שקע לשנתיה, ור' יהושע בן לוי היה קורא אחר ק"ש מזמורים, ובתלמוד שלנו בשבועות פרק שני [דף טו:] מפרש המזמור שהיה אומר אחר ק"ש יושב בסתר עליון עד כי אתה י"י מחסי ומזמור י"י מה רבו צרי וגו'.
<h2>דף יד.</h2>
פירו'. הא דאמרי' טועם והוא שיחזור ויפלוט. כן כת' ר"ח ז"ל: עד שעור רביעתא. כתב רבי' האיי גאון ז"ל דאפי' בפעם אחת אם יודע בעצמו שלא יבלע כלום: פירו' בפרקים. אע"פ שלא התפלל עדין: במשכים. הא דאמרינן כאלו עשאו במה הינו במשכים לפתחו ומתני' בשכבר התחיל בברכות ופגע בו ואם פגע בו בדרך קודם שהתחיל כלל אפי' בברכות מותר לתת לו שלום על ידי שנוי לומ' צפרא דמרי טב דמפני שהוא משנה בלשונו יזכור וכן כתב הראב"ד ז"ל: אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנ' [תהילים פה] צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. פירו' אסור. היינו כשהגיע זמן התפלה משום דמקדים חפציו לחפצי שמים ופונה לבו לדבר אחר ואמ' רב אידי בר אבין כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך הב"ה עושה לו חפציו שנ' צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
אלו הן בין הפרקים וכו' בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. פירו' אלו הן. דאמרי' בין הפרקים שואל וכו', כתבו מן המפרשים ז"ל אלו ולא בשאר מקומות אע"פ שהם סוף ענין כמו לאל ברוך נעימות וכן בברכת אמת ויציב שיש בה לפי הנראה ענינים שונים אלא דינן כאמצע ק"ש וברכת המזון וקדוש שהיא דאורית' אע"ג שהנוסח דרבנן עשאום כתפלה שאין מפסיקין בהם כלל וכן פסוק ראשון של ק"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים: לא יפסיק. אלא באמצע פרשה.
<h2>דף יד:</h2>
פירו' חוזר ואומר. היכא שהפסיק מפני הכבוד או היראה באמצע ק"ש: תפסיה להאי. רהיטא של אמת תפסו לזה שאומ' כל כך אמת אמת אין לו לעשות כן ויש שאמרו הטעם משו' שנראה כשתי רשויות: פירו' וקשיא לרב. שקרא ק"ש קודם הנחת תפילין.
שליחא הוא דעוית. השליח קלקל שאיחר להביא לו תפילין והגיע זמן ק"ש והוזקק לקרות שלא יעבור הזמן. וכתבו בתוספות שרבינו יצחק בן יהודה שלח בשביל טליתו ושהה שליח ובא בין ק"ש לתפלה ופסק ונתעטף בטליתו והתפלל והביא ראיה מהא דרב, ובתוספות אמרו שאינה ראיה דשאני תפילין שהוא צריך תפלה כדאמרי' בסמוך כל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש וכו' אבל ציצית שהוא חובת טלית ויכול לקרות ק"ש בלא ציצית הוי הפסקה, וכתבו מן המפרשי' ז"ל דנראין דבריהם שאם אתה אומר כן אף הוא פוסק לשאר כל המצות דמאי שנא טלית. ומי' נר' דבין פרשה לפרשה פוסק, ועוד יש מי שכתב דלציצית נמי טוב שיתעטף בלא ברכה שאין בזה הפסק כי הברכה הכשר מצוה היא ואינה מעכבת במצוה והא דאמרי' כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היינו לומר שלא יברך אחר עשייתן כשמברך עליהן דיותר ראוי קודם אבל ודאי אין לעכב המצוה משום הברכה וכ"ש שיוכל לברך אחר תפלה כתפילין דכל זמן שעסוק בהם מברך עליהם ולענין נטילת ידים אם נזכר שלא נטל את ידיו מפסיק מפני שכל מה שבירך הוא תועבה עכ"ל.
פירו' עדות שקר. שאינו מקיים מה שהוא מוציא בפיו: בעצמו. פירשו בתוספות שהוא כנוי לאדון שצוה המצוה ולא אמרו כן בציצית אלא דוקא בתפילין שהם אות וזכרון הנסים וכשאינו מניחם מפני שאינו חושש במצוה נראה ככופר בנסים: בלא נסכים. אף זה אינו גומר את המצוה.
<h2>דף טו.</h2>
ובקסמית. קיסם: בנקיון כתי'. ומברך על רחיצת ידים לישנ' דקרא ארחץ ומי' אם אמ' על נטילת ידים שפיר עבד (בלשון) [דלשון] רוממות הוא כדכתי' [ישעיה ס"ג] וינטלם וינשאם והינו שאו ידיכם קדש [תהילים קל"ד] ולא על שם הכלי שנקרא אנטל זה יסוד הרמב"ן ז"ל והינו דוק' לתפלה אבל לאכילה אי איפשר בלא רביעית מים ובכלי ומכח גברא וגם היוצא לדרך אי איפשר לו לאכול בלאו הכי אם אין לו מים אלא אם כן נטל בביתו קודם צאתו ושמרם מטינוף עכ"ל: והני מילי לק"ש. שזמנו קבוע פן יעבור הזמן: אבל תפלה. דכל היום זמניה הוא צריך למהדר אמיא וכן פי' רבי' האיי גאון ז"ל בפירושיו דלתפלה צריך לחזור לפניו ד' מילין לאחריו פחות ממיל נראה דסבירא ליה כמאן דאמ' פרק אלו עוברין [פסחים מ"ו.] לתפלה ד' מילין. ותמהו על פרש"י ז"ל דאמ' תפלה כל היום והא תפלת השחר זמנה עד ד' שעות ועוד דא"כ ק"ש של ערבית להדר אמיא לפיכך פירש הרשב"א ז"ל דק"ש שהוא מדאורייתא לא החמירו כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה.
פירו' ולא דקדק. לפרשן בשפתיו: למפרע. כגון שהשמיט פסוק וקרא פסוק וחזר וקרא אותו פסוק שהשמיט. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם קרא את הפרשיות שלא בסדר שסדרום חכמים יצא דהא מוהיו דרשינן לה ופרשיות לאו הכי כתיבי באוריתא.
<h2>דף טו:</h2>
פירו' יצא. בדיעבד אבל לכתחלה צריך שמיעת האזן בין בק"ש בין בשאר מצות מדכתי' ושמע, וקרא דכתי' שמע ישראל למדרש בכל לשו' שאתה שומע הוא דאתא: הסכת ושמע. כדי שתקיים אותם: פירו' הלכה. דלכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי: ואם בירך יצא. והוא הדין בק"ש ויש מן המפרשי' ז"ל שכתבו דמ"מ לענין ק"ש הינו לא השמיע לאזנו אבל אם השמיט תיבה או אות לא יצא דמספר האותיות לרמז ענין כדמפרש במדרש רות [זהר חדש רות ע"ז] ומי שאין ידיו נקיות ושמע דבר שבקדושה מצוה לו לענות במחשבה לבד כי הדבור הוא שאסור עכ"ל: פירו' ריוח בין וכו'. משום שאות סוף תיבה ראשונה כאות תחלת תיבה שניה ונמצא שהאות נבלעת ואינה נכרת וכן בין מ"ם של וזכרתם לאל"ף של את ופרשו בתוספות שצריך להתיז הזי"ן שלא ישמע שי"ן דהוה משמע למען שיהיה לנו שכר על המצות ואנן תנן [אבות פ"א] אל תהיו כעבדים וכו' ע"כ. גרסי' בירוש' [ברכות פ"ב ה"ד] ר' לוי ור' איבו דמן חיפא בשם ר' סימאי צריך להתיז זיי"ן של תזכרו ר' יונה בשם ר' חסדאי אמר צריך להתיז סמ"ך דכי לעולם חסדו: באותיותיה. שיהיו נכרות: בפרש ש-די. אם תבדיל ותפריש בין אות ש-די שהוא מלכות שמים וזהו ק"ש: מלכים בה. התורה אשר בה מלכים ימלוכו: תשלג. לשון שלג כלומ' תצנן לך: בצלמון. את צל המות והוא גיהנם.
<h2>דף טז.</h2>
פירו' קטרי ליה גננא. קושרין לו חופה להשיאו אשה: אינו יודע. ברור לו שטעה אבל אינו יודע באי זה מקום: בין פרק לפרק. יודע שגמר פרשה ואינו יודע אי זו מהן: בין כתיבה. בין וכתבתם קמא לוכתבתם בתרא, אבל יודע שצריך לומר וכתבתם: סירכיה נקט. כיון שיודע שהתחיל למען ירבו אין לחוש אם דילג וחזקה מכתיבה שניה סליק: דסירכיה נקט. כמו שהיה רגיל לאומרה בשלימות אמרה גם עתה ולאו דוקא האי פרשה דהוא הדין פרש' אחרת והא דנקט בגמ' היאך פרשה משו' טעה בין כתיבה לכתיבה, והכי גרסי' בירוש' [פ"ב ה"ד] גבי האי עובדא ר' אלעזר נחית וסליק אמ' לון אמר ר' יוחנן קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון. ר' אילא בשם ר' אחא רבה נתפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון. פסקא דמילתא כשיודע שצריך לומ' כתיבה אלא שאינו יודע אם ראשונה אם שניה אז הוא דאמרי' שצריך לחזור אבל כשאינו יודע אם טעה אם לאו לא חיישינן ליה להצריכו לחזור והוא הדין לכל שאר ברכות. והיכא דבשאר ברכות הוו מילות דומות זו לזו ויודע שצריך לאמרן אלא שאינו יודע אם הוא עומד במקום ראשון או במקום שני צריך לחזור במקום הראשון.
פירו' האומנין. בוני החומה: קורין וכו'. וה"ה בראש שורות החומה: נדבך. אוזא בלע"ז כמו נדבכין די אבן גלל [עזרא ו']. תוספתא [פ"ב ה"ז] הכתף אע"פ שהמשאוי על כתפו הרי זה קורא אבל בשעה שפורק וטוען לא יקרא שאין לבו מכוין ע"כ: בתפלה. דרחמי נינהו ובעי כונה ומחמת ביעתותא לא מצו כווני: פירו' בראש הזית. הזית והתאנה ענפיהם מרובים ואין שום פחד ליפול ולפי' מתפללי' בראשם אבל שאר אילנות לא: ובעל הבית. שאין עומד ברשו' אחרים לא הקלו בו אבל בק"ש נראה דדינו כפועלים.
פירו' בריה דבת שמואל. הא שלא נקרא על שם אביו בשום מקום אלא בר רחל שהיא בת שמואל הינו משום דבת שמואל היתה נשבית בין הגויים כדאמרי' בכתובות [כג.] ובא עליה גוי ונתעברה ממנו ואחר נתגייר ושמיה אסור גיורא כדאמרי' בבבא בתרא [קמט.] דמארי בריה הורתו שלא בקדושה הוה: בהסכת. כדי שתקיים אותה אלמ' בעינן כונה: הא בפרק ראשון. הוא דבעינן בטלין ממלאכתן: הא בפרק שני. דעוסקין במלאכתן וקורין, וכתב רבי' אלפסי ז"ל האי פירוקא לדברי ר' יוח' היא דסבירא ליה דבעינן כונה בכולי פרק ראשון אבל לרבא לאו משו' דבעינן כונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן וקורין אלא משו' דלא לישווי עראי הוא כי האי דגרסי' ביומא בפרק קמ' [י"ט ע"ב] אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמי' דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו דתניא ר' אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתו' אומ' [ישעיה מ"ג] ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא ליה בפרק ראשון ופרשי לה רבנן משו' דקא משוי לה עראי, הכא נמי אי לא בטיל ליה ממלאכה קא משוי לה עראי דאי לא תימ' הכי קשיא דרבא אדרבא דהתם אמ' רבא הלכה כר' מאיר והכא אמ' בעינן כונה בפרק ראשון אלא לאו ש"מ כדאמרי' כי היכי דלא תקשה לן דרבא אדרבא עכ"ל. גרסינן ביומא [שם] ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, ירושלמי [עי"ש ביומא יט:] השח שיחה בטלה עובר בעשה פי' דלאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ. ודברת בם עשה אותם קבע.
פירו' אין יורדין לפני התיבה. לעשות שליח צבור שיש בטול מלאכה יותר מדאי: בסעודתן. בשביל האכילה לבדה: לפניה. אע"ג שהוא מדרבנן כיון דקצרה היא: אלא שתים. מפני שהיא מן התורה וכולל ג' ברכות בשתים שברכת הארץ ובונה ירושלם דומות.
פירו' בלילה הראשון עד וכו'. הוא ליל חמשי שהבתולה נשאת ליום רביעי, ובלילה מיחדין אותם שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד שפעמים בשבת בתי דינין יושבין יום שני ויום חמשי: מעשה. שלא בעל, וטעמ' בגמ' משום דטריד טרדה דמצוה מצות בעילה ומתירא שמא יעשה כרות שפכה בבעילה ואינו יכול לכוין את לבו: ומעשה ברבן גמליאל וכו'. שרצה להחמיר על עצמו: פירו' בשבתך. בשבת שלך משמ' שהוא רשות: ובלכתך. לא איצטריך פרט לעוסק במצוה דהא נפקא לן מבשבתך אלא לטרוד במחשבת מצוה אתא ולמדנו מכאן שאפי' במצוה קלה שהתחיל בה תדחה מצוה יותר חמורה ואפי' זמנה קצר אם אי איפשר לקיימה עמה ביחד אבל להעביר זאת הקלה מפני החמורה לא: הכונס את הבתולה. כתב רבי' האי גאון ז"ל כלל למדנו היכא דטריד דמצוה פטור כגון כונס את הבתולה וכיוצא בו אבל העוסק במצוה ולא טריד כגון כונס את האלמנה או דטריד ולא במצוה כגון מי שטבעה ספינתו בים וכגון אבל חייב.
<h2>דף טז:</h2>
פירו' רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. ונקברה בו ביום ואע"פ שאבל אסור ברחיצה: אסטניס. אדם מעונג ומפונק מאד: פירו' אנינות לילה. דאנינות דאוריתא אינה אלא ביום דכתיב [עמוס ח] ואחריתה כיום מר. וכתב רבי' אלפסי ז"ל חזינן למקצת רבוואתא דקא כתבי בהא דרבן גמליאל דקסבר אנינות לילה דרבנן היא ולא קימא לן כותיה ואע"ג דכתי' [בראשית נ'] שבעת ימים לילות בכלל ימים ומחזיא מילתא דסבירא להו להני רבוואתא דשבעת ימי אבלות דאוריתא נינהו וגמרי להא מילת' מדכתי' [שם] ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין היא מילת' דהא בהדיא אמרי' בפרק טבול יום ומחוסר כפורים [זבחים ק:] הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם [ויקרא י'] אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה ר' שמעון או' אנינות לילה [אינה] מדברי תורה (אינה) אלא מדברי סופרים ואמרינן נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו ר' אומ' כל שזמן שלא נקבר תופס לילו אמרוה רבנן קמיה דרבא מדאמ' ר' יום קבורה כלומ' שאינו יום מיתה כגו' שמת היום ונקבר למחרתו תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאוריתא, וסבר ר' אנינות לילה דאוריתא והתניא היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני היום אסור והלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה ר' אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים לעולם מדרבנן היא ורבנן עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וגרסי' בפסחים [דף צ"א:] אונן טובל ואוכל את פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת וכיון דאשכחינן הני תנאי כולהו דסבירא להו יום ראשון בלחוד דאוריתא אבל לילו דהוא ליל שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן ור' יהודה לחודיה הוא דסבר דיום מיתה תופס לילו מדאוריתא שמעינן דלית הלכתא כותיה דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים הילכך יום ראשון דהוא יום מיתה פי' וקבורה הוא ניהו דאיתיה מדאוריתא אבל מליל יום שני ואילך מדרבנן נינהו והינו סברא דר"ג דסבר אנינות לילה דרבנן היא והלכת' כותיה, ושמעינן מדברי רבי' הגדול ז"ל שאם יום טוב אחרון של חג היה יום מיתה וקבורה נוהג אבלות שהוא יום ראשון דאוריתא ודחי שמחת הרגל דרבנן אבל אם אינו יום מיתה וקבורה כגו' שמת בי"ט ראשון ונקבר ביום שני אינו נוהג אבילות דיום קבורה זה אבלות דדבריהם ולא דחי אבלות דיחיד לשמחה דרבים, וכן דעת הר"ם במז"ל והר"ם ב"ן ז"ל, אבל בתוספות כתבו שאין אבלות מדאוריתא כלל הילכך אפי' י"ט אחרון של חג היה יום מיתה וקבורה אינו נוהג. והני שבעה יומי גופיהו לאו על האי קרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו רבנן אלא אהאי קרא אסמכינהו [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה ואי קשיא ההיא דאמרינן פרק ואלו מגלחין [דף יד:] אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתי' [דברים טז] ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דשמעת מינה דאיכא חיובא דאוריתא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה לא קשיא מידי דהכי קאמ' אבל אינו נוהג אבלותו ברגל לדברי הכל אפי' למאן דאמ' יום ראשון תופס לילו מדאוריתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הלכך שמעינן דאנינות לילה דרבנן ולפיכך רחץ ר"ג דבמקום אסתניס לא גזרו רבנן. וכתב רבינו האיי ז"ל ולא כל מאן דאמ' אסטניס אני שומעין לו אבל ודאי אי מיגליא מילת' דההוא איניש מעיקרי' דאית ביה הא מילתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה ודמיא לשעת הדחק ולרפואה משו' דאסטניס בא ודאי לחולי גדול ממדה זו ולאו כל מי שנהג בנקיות בשרו אסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ עכ"ל ולא סכנה ממש קאמ' שא"כ אפי' הויא אנינות לילה דאוריתא רוחץ אלא סכנת חולי קאמ' ומחמת רפואה ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד והכי אית' בירוש' דפרקין בהדיא [הל' ז] דגרסי' התם הדא דתימ' ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל בר אבא עלו לו חטטין אתו שאילון לר' יסא מהו דיסחי אמ' לון דלא יסחי מאית הוא אין כיני אפי' בתשעה באב אין כיני אפי' ביום הכפורים.
פירו' תנחומין. קבלת תנחומין שהיו יושבין בשוק בחזרתן מן הקבר לנחם אותם ועושים שבעה מושבות ומעמדות כנגד הבל הבלים שבספר קהלת שהם שבעה [ב"ב ק:] שרומזים לשבעה זמנים זרע וקציר וקור וחום קיץ וחרף יום ולילה חד הוא לרמוז כהקף הזמן שחוזר חלילה (והויא) והויה והפסד הבל הוא: על העבדים. ואם תאמר לא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פירשוה בירושל' [הל' ח] שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו: פירו' בשורה. כשחוזרין מבית הקברות עושין שורה סביב האבל ומנחמין אותו ואין שורה פחותה מעשרה: ברכת אבלים. מפורשת פרק קמא דכתובות [דף ח.] דהיו מברכי' בהבראה ונקראת ברכת רחבה: טרקלין. בית גדול: בפושרין. כלומר הייתי סבור שתבינו הדבר ברמז מועט שראיתם אותי סר מעליכם עכשיו אני רואה שאפי' ברמז גדול אי אתם מבינים וטעמא דאין עושי' דברים אלו לאלו משו' דילמא אתי לאסוקינהו ליוחסין: פירו' אין קורין. כתב רבי' האיי גאון ז"ל שאין חשובי' לקרוא אבות לכל ישראל ואמהות לכל ישראל אלא אברהם יצחק ויעקב ושרה רבקה רחל ולאה: לא אבא פלוני. כמו שאנו רגילין מר פלו' מרת פלונית.
<h2>דף יז.</h2>
פירו' כעפר לכל. כתבו בתוספות מה העפר מבלה הכל אף אני יהיה רצון שאעלה על הכל כדכתי' [בראשית כח] והיה זרעך כעפר הארץ: יהיו לרצון. כך כתוב בכל הספרים שאחר כל הדברים אמ' יהיו לרצון, והראב"ד ז"ל כתב שראוי לכוין לומר יהיו לרצון אחר שמנה עשרה כמו שאמרו דוד לאחר י"ח מזמורי' ואחר יהיו לרצון יאמר כל הדברים של תחנונים והביא ראיה מדאמרי' פרק תפלת השחר [כט:] טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה בהודאה חוזר לעבודה סיים חוזר לראש ואמרי' עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ואם איתא דיהיו לרצון אומר בסוף תחנוניו כי אינו רגיל לומ' מאי הוי הא בעי למימר יהיו לרצון אמרי פי וא"כ עדין לא סיים שכך תקנו י"י שפתי בתחלה ויהיו לרצון בסוף אלא ודאי יהיו לרצון צריך לומר תכף אחר שמנה עשרה.
<h2>דף יז:</h2>
פירו' ליטול את השם. אם לא הוחזק לחכם וחסיד לרבים אין זו אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו: פירו' תלמידי חכמים בטלים. שיש להם לתת לב להכיר האבדה הגדולה ויש להם לדאג ולהתאבל ומצאתי כתוב בשם רבוואתא ז"ל דקימ' לן כרשב"ג דקאמ' במתני' לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומ"מ אנו בזמן הזה אין מחמירין כל כך בכונת קרית שמע ותפלה לכן אנו נוהגין לקרות, וכתבו בתוספות דאדרבה אם אינו קורא מחזי כיוהרא דאז נראה שבפעם הזאת דוקא הוא דלא מצי מכוין ואיפשר לומ' דהינו דפסק רבי' אלפסי ז"ל כתנא קמא דאמ' קורא כיון דבזמן הזה קימא לן הכי ע"כ.
פירו' מוטל לפניו. מסקינן בגמר' דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי דטריד טרדא דמצוה והוי דומיא דחתן דפטור ולאו דוקא מהני תלת הוא דפטור אלא גם מכל מצות האמורות בתורה וכדקתני בבריתא בסמוך אלא רבותא אשמעינן דאפי' הני דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור וטעמ' דתפלה דלא אע"פ שנשאו כבר כדתנן אלו ואלו פטורין מן התפלה משו' שהיא מדרבנן ותפילין אגב תפלה נקטינהו דהא לאו בשעה שמוטל לפניו דוקא הוא דפטור אלא כל יום ראשון נמי תפלין אסורי' לאבל כדאמרי' פרק אלו מגלחין [מו"ק כא.] וק"ש לאו דוקא משום כונה בלחוד דא"כ כי היכי דבחתן אם רצה לקראת קורא ה"ה הכא וליתא אלא כדפרשו בירוש' [ברכות פ"ג ה"א] א"ר בון כתי' [דברים ט"ז] למען תזכור את יום צאתך כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתי' וזו היא אסמכתא ולקמן מפורש משו' כבודו של מת: חלופיהן וחלופי חלופיהן. כך דרך שמתחלפין לפי שהכל חפצים לסייע במצוה: שלפני המטה. יכנסו כשתגיע המטה אצלם: ושלאחר המטה. נשאוהו כבר: שאין המטה וכו' חייבין. לאו דוקא [שאין] צריך דאף אם יש צורך בהם חייבין כיון דיצאו כבר ידי חובתן ומ"מ פטורין מן התפלה הואיל ומדרבנן הוא והכי פירושא דמתני' נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן שיש מהם שעומדים לפני המטה מפני שלא נשאו וממתינים שישאו כשתגיע המטה אצלם ויש מהם שעומ' לאחר המטה מפני שנשאו כבר את שהמטה צריך להם כלומ' אותם שלפני המטה שהם ממתינין לשאת ושהם צורך המטה פטורי' ואת שאין המטה צריך להם כלומ' אותם שלאחר המטה שכבר נשאו חייבין ואע"פ שעדיין ישאו יותר וא"כ המטה צורך בהם מ"מ חייבין כיון שכבר נשאו חלקם ואתי שפיר לישנ' דמתני' דחלופי חלופיהן קאי אשלאחר המטה כמו אשלפני המטה דאפי' המטה צריכה להן איירי כדפרישי' ולא מצי למתני שלפני המטה פטורי' ושלאחר המטה חייבין משום דהוי מילתא בלא טעמא דמשמע מפני שהם לפני או לאחר, וכן לא מצי למתני את שהמטה צורך בהם פטורי' (ואין) ואת שאין המטה צריך חייבין דהוה משמ' צורך ממש ואפי' נשאו אבל השתא ידעינן שפיר פירושא מדלא נקט הכי.
פירו' בבית אחר. או מחזיר פניו. משו' שלא יהיה לועג לרש: אין מסב. משו' שהוא דרך חשיבות ומעלה לעשות הסבה כדרך המסובין על צדו השמאלית: ואין מברך. המוציא: ואין מזמן. ברכת המזון: ואין מברכין. אין מצרף עם אחרים לזימון. ירושלמי [פ"ג ה"א] ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן ומשמ' נמי מן הירוש' דהא דתנינן אין מברכי' לאו משום בטול צרכי המת אלא מפני כבודו דגרסי' התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת וכן בזה הלשון מצינו בריתא במסכת שמחות [פ"י] וכן משמ' לקמן בשמעתין דאמ' הכא חוץ לארבע אמות נמי אסור משמ' דאסור קאמרינן אפי' יש אחרים המתעסקי' בכל צרכי המת נמי אסור כיון דתלה טעמא משו' כבודו ולא משום בטול צרכיו והכי פסקו בתוספות דמשום כבודו הוא מדאמרי' הם יושבים וקורין והוא יושב ודומם אע"פ שבכונת פסוק ראשון לא יבטל מצרכי המת, לכך נראה שאסור להתפלל לכל מי שמוטל האבלות עליו. ולענין אכילת בשר ושתית יין היה נראה כן לכאורה דכולהו כחדא תננהו ומי' ליתה דטעמ' דאכילה ושתי' משו' שלא ימשך אחר אכילתו ושתיתו ולא יתעסק בקבורת מתו והכי אמרי' בירוש' (דנזיקין) [דפירקין] [ה"א] דמשנמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים דמי וכשיש חבורות ממונות על זה הוי כנמסר לכתפים וכן העידו בתוספות מעשה שנפטרה אחותו של רבי' תם ז"ל והודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין ואמ' הרב ז"ל דכיון שיש לה בעל שהוא חייב בקבורתה אינו אסור לו לאכול בשר ולשתות יין וכן הורו בתוספות במי שמת בתפיסה והמושל אינו מניחו לקברו שאין הקרובים אסורים בבשר ויין לפי שאינו מוטל עליהם לקברו ומיהו אין מונין לו אלא משעה שיקבר שעדין מצפים אולי ירצה המושל ויקבר אבל היכא דנתיאשו מלקברו על פי המלכות כהרוגי ביתר ודאי חלה עליהם אבלות מיד.
<h2>דף יח.</h2>
ובשבת מסב וכו'. ולענין י"ט שני כיון דלגבי מת כחול שויוה רבנן חייב בכל הלכות אונן כבחול אבל בי"ט ראשון שאיפשר על ידי עממין דוקא הוא מחלוקת. ומעשה אירע אצל הרב ר' יונה זצק"ל שמת לו מת בי"ט ראשון של ראש השנה וצוה לתקוע לפניו כי חשש לפרוק ממנו עול (מלכות) מצות הואיל שהוא ספק ומי' לענין בשר ויין נראה דאסור כך מצאתי: תשמיש המטה איכא ביניהו. כלומ' דלרבן גמליאל מותר לבעול אונן בשבת אי נמי חייב אם רואה בו שהוא צריך למצוה דומיא דהני אחריני והא דאמרי' בריש כתובות [דף ד.] דברים שבצנעה נוהג איפשר לומ' דהיינו דוקא היכא דחל עליו אבלות מדינא כגו' אחר שנקבר אבל קודם שנקבר דלא חל עליה אבלות אינו אסור אלא מפני שלא ימשך אחר אי זה ענין וימנע מלהתעסק בצרכיו א"כ בשבת דליכא למיחש להכי אין סברא למיסר ובירושלמי פסק כר"ג דגרסי' התם [ה"א] ר' יהוד' בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כר"ג ומיהו הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו ואינו נראה כן בגמרין דהא אמרינן במועד קטן [דף כד.] דברים שבצנעה נוהג ואמרי' נמי בפרק קמא [דכתובות] [שם] בועל בעילת מצוה ופורש מסייע ליה לר' דאמ' דברים שבצנעה נוהג עכ"ל.
פירו' דסקיא. כלי של עור: וירכב עליהם. אבל להפשילן לאחריו על גבי החמור מותר דגרסי' בירוש' [פ"ג ה"ה] דסקיא שהיא מליאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב: מתירא וכו'. מותר להניחו על החמור וירכב על החמור אפי' בלא מעלת מקום אבל לרכוב על הספר ממש לא דמוטב שיתבזה מעצמו ולא יתבזה בידיו ממש אבל בלא פחד סכנה לא ירכב אפי' על החמור אם אינו מניח הספר במושב יותר גבוה אבל בשאר ספרי' בשעת סכנה מותר לרכוב עליהם כך כתבו.
פירו' לועג לרש. כתבו מן האחרוני' ז"ל סוף הפסוק חרף עושהו כאלו מחרף יוצרו שמראה כי חנם הוא לגמול חסד למי שאינו יכול לשלם ואם היה מאמין ביוצר הכל עושהו אדרבה זהו עיקר הגמול שהוא חסד של אמת ובירוש' משמ' [עיין מו"ק כז:] שאם אינו מלוהו מנדין אותו ושעור לויה ד' אמות לפחות ע"כ: חונן דל. מי שחונן דל דהיינו מת כאלו מלוה השם והש' ישלם לו הלואתו.
פירו' וזה קורא. חוץ לארבע אמות של מת ואפי' בבית אחר אבל אותו בית כוליה כארבע אמות דמיא: פירו' ויקרא בהם. לאו דוקא דה"ה על פה שאסור: אלא דבריו של מת. דברים הצריכין לקבורתו או שבחו של מת: אבל מילי דעלמא לא. כלומר לא חיישינן וכתבו מן המפרשים ז"ל אם תלמיד חכם הוא אסור לפי שמסיח דעתו מהספדו וכעובדא דרב פפא [לקמן יט.] אישתעי מילתא בתריה דשמואל ונפל קניא ממטללא ובעא למבזעיה למוחיה ואסיק תלמודא שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה עכ"ל.
פירו' תכלתא. ציציותיו היו נגררין על הקברות: דלייה. הגביהנו: מחרפין. מהכא משמ' שאין מטילין ציצית בטלית של מת דאם מטילין מאי מחרפין ובמסכת שמחות [פי"ב] נמי אמרינן אבא שאול צוה לבניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי וכן העידו משמו של ר"ת ז"ל שאין מטילין ציצית בטלתו של מת וכן עמא דבר כך העלה הרשב"א ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב גבי בגד שאבד בו כלאים דאמרי' עושה ממנו תכריכין למת דמהא דהכ' אין ראיה דלעולם אימ' לך דרמינן ציצית בטלית של מת ומ"מ אמרי מחרפין אותנו כיון שהחיים עוסקי' במצות והמתים פטורים וכתב הוא ז"ל דגדולי רבני צרפת ז"ל נסתפקו בזה עד שרבי' יצחק בר' אברהם ז"ל צוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותו בתוך כנפי כסותו מפני הספק הזה ואנו ברחמי שמים עמדנו על עקר הדבר ונסלק הספק הזה מישראל, מצינו בבריתא במסכת ציצית משבע מסכיות קטנות [הל' יט] דתנינן התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמ' אבא שאול אבא אמ' לי כשאמות התיר לי ציצית מטליתי לפי שיש בה משו' קדושה. וחכמי' אומ' אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור זו היא הבריתא ומטעם זה אבא שאול צוה לבניו להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שיש בה משו' קדושה והלכתא כדברי חכמי' דקימא לן [מגילה דף כו:] תשמישי מצוה נזרקין ומ"מ אפי' אבא שאול מודה בזקן שעשאה לכבודו שבההיא שעתא ודאי רמינן לה ציצית דהתם ליכא משו' קדושה לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל. ומ"מ הדבר פשוט שדברי אבא שאול דברי יחיד הם והלכה כחכמי', נמצינו למדין הלכה רווחת שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית בין טלית חדשה בין טלית ישנה שלו וטעמ' משו' לועג לרש כדמפורש במנחות [דף מא.] ואין כאן בית מיחוש הר"ם ב"ן ז"ל והכי אמרי' במנחות [שם] אמ' רב טובי בר קסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבי' בציצית (אמ' מודה) [ומודה] שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משו' לועג לרש פי' ההיא שעתא בשעת מיתה אלא שיש הרבה שחוששי' לאותם שאין מחזיקים במצות ציצית בחייהם שיהיה להם במיתתם מזכרת עון עד כאן מצאתי.
<h2>דף יט.</h2>
פירו' המספר אחר מטתן. אחר שמת התלמיד חכם מספר בגנותו: והמטים וכו'. לעיל מיניה כתי' [תהילים קכה] הטיבה י"י לטובים וסמיך ליה והמטים כלומ' והמכריעים את חובתם יותר על זכויותיהם להטותם לכף חובה: יוליכם י"י. בגיהנם: עם פועלי און. ובמי שאינו תלמיד חכם עונש כולי האי ליכא אבל איסורא איכא.
דוגמא. על שהיו דומין לה אותן שהשקוה שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב כדאמרי' בגיטין פרק הניזקין [נז:] והכי פירשו בירוש' דמועד קטן פרק (קמא) [שלישי] [ה"א] דוגמא דכותה: אין עזרה ננעלת. בערב הפסח נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה נועלין דלתות העזרה תקעו וכו' [פסחים סד.]: פקפק בנטילת ידים. והא נמי כבוד הרב דנטילת ידים רבנן תקנום: מגיס דעתו וכו'. אין לך רבנות גדול מזה.
פירו' אין מוציאין וכו'. לפי שמתבטלין מן הקריאה ירושלמי [פ"ג ה"ב] תני אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא א"כ הקדימו שעה אחת או אם אחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפלל: נשטמין וקורין. ה"ה שמתפללין כדאית' בתוספתא [פ"ב ה"י]: אין המת מוטל. כלומ' שהוא בבית אחר או שנתון לצד אחד רחוק ד' אמות. פירו' לשורה. שהיו מנחמין את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר: לא יתחילו. לקראת שמע שהרי צריכים הם לנחם את האבל: הפנימים פטורי'. שהם צריכים לדבר דברי תנחומי': והחיצונים. שאין עומדים שם אלא לכבוד בעלמא: חייבין. בק"ש הואיל ומדאוריתא היא: פירו' אם יכולין להתחיל. כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו נראין מדברי רש"י ז"ל דהכי קאמ' שאם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ויגמור את כולה. [יט:] פי' מחמת אבל. לנחם האבל: כבוד. שלא לנחם והלכתא כתנא קמא.
<h2>דף יט:</h2>
פירו' פושטו. דאין חכמי' חשובים לנגד י"י ודוקא בכלאים דאורית' דהינו שוע טוי ונוז הא לאו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן: ר' אלעזר בר' צדוק. כהן הוה כדאמרי' בבכורות [לו.]: מדלגין. מארון לארון: אינו חוצץ. דנקראת טומאה רצוצה ובוקעת ועולה ואם תאמר היאך מדלגין והא גולל ודופק מטמא באהל מדאורית' כדאמרי' פרק (העור והרוטב) [בהמה המקשה ע"ב א'] כל אשר יגע וכו' לרבות גולל ודופק ופי' ר"ת ז"ל גולל מצבה שנותנין על הקבר מלשון וגללו את האבן דופק הוא הציון ותירצו בתוספות שאין כהן מוזהר אלא על טמאות שהנזיר מגלח עליו דתנן בנזיר פרק כהן גדול [נד.] אין הנזיר מגלח על ארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעין במת ואע"פ שדם רביעית הבא משני מתים כהן מוזהר עליו כדנפקא לן מעל כל נפשות מת לא יבא ואין הנזיר מגלח עליו שאני התם דמ"מ היא טומאה שהנזיר מגלח עליה כגו' אם היתה חצי לוג כדאיתא התם בנזיר אבל גולל ודופק כלל וכלל לא וא"ת איך יהיה חוצץ גולל בפני הטומאה והא קימ' לן כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ויש לומ' דאינו טמא אלא מה שיש לו דין גולל דהינו צד חוץ אבל צד פנים לא תדע דתנן במס' אהלות פרק ט"ו [מ"ט] חבית שהיתה מליאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאוה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורי' אלמא חוצצת.
תא שמע גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור דכל אסמכת' דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו משו' כבודו שרו רבנן. פירו'. רבנן אחלוה ליקריהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות כגו' [שבת פא:] לטלטל אבנים של בית הכסא לקנוח או [מנחות לח.] מי שנפסק צצית מטליתו בכרמלית לא הצריכו להניח שם טליתו ויכנס לביתו ערום אבל כלאים דאוריתא פושטו: פירו' השבת אבדה. עשה דאוריתא הוא: ואינה לפי כבודו. אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיב: שאני התם וכו'. דכתי' קרא והתעלמת אבל בעלמ' דלית לן קרא למדחי לא דחי: אסורא מממונא וכו'. הא דכלאים אסורא הוא וחמור אסור מממון: ולאחותו. גבי נזיר כתי' [במדבר ו'] על נפש מת לא יבא ושמעינן מיניה דבין לקרובים בין לרחוקי' לא יטמא כדדרשי' בספרי נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים וא"כ למה לי למיסר אביו ואמו ואחיו ואחותו ואיצטריך אביו ואמו להאי מיעוטא דאי לא כתי' אלא חד הוה אמינא דמטמא לאידך אי כתי' אביו הוה אמינא דוקא אביו דהוא ספק אבל לאמו מטמא ואי כתיב אמו הוה אמינא דוקא אמו דלא מיחס בתרה אבל לאביו דמיחס בתריה מטמא קמ"ל מיעוטא בכולהו. לאחיו ולאחותו מסיק בגמ' דאצטריך למדרש דאפי' היה כהן ונזיר אע"פ שאינו מטמא לקרוביו מטמא הוא למת מצוה ואע"פ שיש לו שתי קדושות שהוא כהן ונזיר, ולאחיו אתא לאשמועינן דאפי' היו לו ג' קדושות שהוא כהן גדול ונזיר מטמא הוא למת מצוה אע"פ שאינו מטמא לאחיו, ולאחותו אם אינו ענין לכהן תנהו ענין למי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמילת (עבדיו) זכריו ועבדיו מעכבת בפסח ושמע שמת לו מת שהוא אחד מקרוביו והוא מת מצוה שמטמא לו שנ' [במדבר ו'] ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה שכיון שהגיע עונת שחיטת הפסח ועליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא וימנע מלעשות פסח אינו יכול לטמא לאחותו אלא למת מצוה, משמ' דכבוד הבריות דוחה עשה דפסח דכרת: שאני התם. אבל בעלמא לא: ונגמר מיניה. שאר אסורי: שב ואל וכו'. כלומר ממילא הוא נעקר וכגו' תקיעת שופר ולולב בשבת בזה הוא דעשו סייג והתירו אבל לעקור בידים כגו' זה הלובש כלאים שעקרו כשלבשו לא, והא דמקשה טפי מפסח ממכהן ונזיר שמטמא למת מצוה משו' דבכהן איכא למיפרך שאין עשה שוה בכל ונזיר שישנו בשאלה אם ישאל על נדרו ליכא אסורא אבל פסח חיוב גמור הוא לכל.
<h2>דף כ.</h2>
מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפלין וחייבי' בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון. פירו' פטורי' וכו'. דק"ש ותפלין מצות עשה שהזמן גרמה דקסבר לילה ושבת לאו זמן תפלין הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות אלא דקתני הכא האי מתני' משום דקיימי' בפטור ק"ש דעוסקי' במת ונקט מזוזה ותפלין וברכת המזון משו' דכתיבי בק"ש דכתי' [דברים ח'] ואכלת ושבעת וברכת תפלה משו' שבאה אחר ק"ש.
וחייבין בתפלה. הא דחשבינן תפלה מצות עשה שאין הזמן גרמה דאין לה זמן קבוע מן התורה כמו שכתב הר"ם במז"ל בספר אהבה בהלכות תפלה פרק א' ולשון חייבין דמשמ' דקאי נמי אקטן נראה דבקטן שהגיע לחנוך כבן תשע או עשר איירי ואע"ג דאמרי' קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון מק"ש הכא פטר מק"ש בעונתה לפי שאינו מצוי תמיד אצל אביו כשמגיע זמן ק"ש לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש ותפילין נמי אע"ג דאמרי' בפרק לולב וערבה [סוכה דף מב.] קטן היודע לשמור תפילין אביו מניח לו תפילין הכא איירי בסתם תינוק שלא ראינוהו זריז ונזהר. פירו' בשמירה. השמר פן ואל הוא לא תעשה ותנן כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשי' חייבות דהשוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשי' שבתורה כדאיתא במסכת קידושין [צט.] והאי זכירה בפה בלבד קאמ' דהוא מדאורית' דאלו על היין מדרבנן הוא וזכרהו על היין בכניסתו דקאמרינן אסמכת' בעלמא הוא והכי אמרי' בריש מסכת נזיר [ג: ד.] מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושה ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא וכן פיר' ר"ת ז"ל מושבע מהר סיני הוא לעשות על היין. פירו' מדאוריתא או מדרבנן. פרש"י ז"ל דבעי הכי משו' דכתי' [דברים ח'] וברכת על הארץ הטובה והארץ לא נתחלקה לנקבות ובתוספות כתבו משו' דכתי' בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה או דילמ' כיון דלא שייך בהו הוו שפיר דאוריתא: בן מברך. בשהוא קטן מיירי ושאכל אביו שעורא דרבנן ובירוש' [פ"ג ה"ג] מוקי לה בשעונה אחריו מה שהבן אומ': ואשה וכו'. אפי' אכל הבעל כדי שביעה דהא קימא לן כרבא דאמ' דחייבות מדאוריתא, ופי' הראב"ד ז"ל דליכא שום שעורא דרבנן דאפי' כזית דאוריתא לר' מאיר כמו שנפרש לקמן פרק שלשה שאכלו בע"ה.
<h2>דף כ:</h2>
פירו' בעל קרי. עזרא תקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה: מהרהר בלבו. ק"ש משום שהוא דאוריתא ומסיק בגמ' דהרהור לאו כדבור ומה טעם אמרו מהרהר כדי שלא יהו כל העם עסוקין והוא יושב ובטל הילכך צריך לקרות עם הצבור: ואינו מברך וכו'. שהברכות דרבנן נינהו וברכת המזון שהיא מדאוריתא מברך. וכתב הר"ם במז"ל תקנת עזרא לא פשטה בכל ישראל ולא היה כח לרוב הצבור לעמוד בה לפיכך בטלה וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות ק"ש והם בעלי קראין לפי שאין דברי תורה מקבלי' טומאה אלא עומדים הם בטהרתן לעולם שוב נמצא כתוב לר"ם במז"ל פרק ד' מהלכות תפלה וזה לשונו ומנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת וגו': ר' יהודה אומ'. ומנהגנו כר' יהודה.
<h2>דף כא.</h2>
פירו' ספק קרא ק"ש. הכא קרי לפרשה ראשונה דאית בה מלכות שמים ק"ש ולפרשת יציאת מצרים דהינו פרשת ציצית קרי אמת ויציב דטעמ' דאמת ויציב משו' יציאת מצרים דאית בה הוא שהוא מדאורית' כדכתי' [דברים טז] למען תזכור וכו' והוא הטעם בק"ש משו' שהוא מדאוריתא, וכתבו ז"ל ומשמ' דאפי' בברכותיה קאמ' הכא דחוזר ולא חיישינן לברכה שאינה צריכה אע"פ שמסופק לו משו' דברכה שאינה צריכה מדרבנן היא דאלו בק"ש בלא ברכותיה הא תני תנא לעיל טעה אם אינו יודע באי זה פרק טעה חוזר לפרק ראשון, ויש שחוששין לחזור הברכות על הספק ואם בריא לו שאמ' פרשת ציצית ומסופק אם אמר אמת ויציב אינו חושש שכבר הזכיר יציאת מצרים בפרשת ציצית ע"כ: וכר' יוח' בתפלה. כתב רבי' אלפסי ז"ל וזה לשונו ומפרשי רבנן הני מילי ביחיד אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור וצבור בין אדעתא דרשות בין אדעתא דחובה אסור דקימ' לן תפלות כנגד תמידי' תקנום וכשם שאין צבור מביא עולת נדבה כך אין צבור מתפלל תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה שכן אינו מתנדב קרבן מוסף עכ"ל, והר"ם במז"ל כתב סוף פ"א מהלכות תפלה שאף יחיד אין מתפלל תפלת נדבה לא בשבת ולא בי"ט לפי שאין מקריבי' בהם אלא חובה בלבד, והא שכתב הרב ז"ל שאין צבור מביא עולת נדבה לא תקשי הא דתניא [תו"כ דבורא דנדבה פרשתא ב' פ"ג] תקריבו את קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור דהתם במותרות תמידין שלב ב"ד מתנה עליהם והא דאין יחיד מתנדב מוסף לפי שבמוספין שעיר ואין שעיר מתנדב ביחיד.
פירו' פוסק ואפי' באמצע. כתב רבי' אלפסי ז"ל וזה לשונו מפרשי לה רבנן כגו' שהתפלל תפלתו אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפי' באמצע הברכה שאם בא לגומרה נמצא כמי שהקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משו' בל תוסיף לפי' פוסק אפי' באמצע הברכה ובהא אפי' ר' יוח' מודה דלא אמ' ר' יוח' ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בהם אבל תפלת חובה לא קאמ' עכ"ל: בר חיובא הוא. כתב הראב"ד ז"ל דאפי' במוספין שאינה בחול אם התחיל גומרה וראויה היתה לכל שמנה עשרה ברכות ובלבד שיחדש בה דבר מועט למוספין כדאמרי' בירוש' פרק תפלת השחר [הל' ו] בענין זה אמר רב (אמר) צריך לחדש בה דבר ואפי' אמר ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא ועוד שם מבואר מזה דגרסי' התם נכנס ומצא צבור מתפללין תפלת המוספי' אם יכול להתחיל ולגמור ולענות אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באי זה אמן אמרו חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת אלמ' נוהגין היו במוספי' דר"ח להתפלל י"ח ברכות אלא שבשבת הקלו כמו שהקלו בשאר תפלות היום וכיון שכן אף בתפלת המוספי' איכא נמי טעמא דגברא בר חיובא הוא והילכך אם התחיל גומר אותה ברכה.
<h2>דף כא:</h2>
פירו' לחדש דבר. כתב רבי' אלפסי ז"ל כדי שתהיה תפלתו תחנונים יתפלל: וצריכא. אע"ג דתרויהו אמרי חד טעמ' שאינו רשאי להתפלל שני פעמי' אדעתא דחובה: פירו' יחיד אומר קדוש. ואין להקפיד אלא במודים כדי שלא יראה ככופר שכולם כורעי' והוא אינו כורע: אין יחיד אומר קדוש. הר"מ ב"ן ז"ל לא היה מזכיר השם בכנויו אפי' בקדושת ברכות ק"ש כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו. ואין פוסק באמצע ק"ש בין לקדוש בין למודים ודכולי עלמא יחיד המתפלל לעצמו מצטרף לעשרה אע"פ שאין יכול לענות וכן כתבו מן המפרשים ז"ל דמתפללין ואומרי' קדושה בשביל יחיד דעד כאן לא פליגי אלא אם אומרו ביחיד, ועוד למדנו שצריך שליח צבור לומ' בקול רם שלש אחרונות כשלש ראשונות כדי שיענו הקהל למודים כמו לקדוש כי בהלכה זו שקולים הם: מנין שאין היחיד אומר קדוש. כתבו ז"ל וכיון שאינו יכול לומר קדוש לא יתחיל להתפלל אם אינו משער שיגמור תפלתו קודם שיחזור ש"צ התפלה ויאמר קדוש כדי שיקדש הש' עם הצבור, ויש מפרשי' שאומר כן גם לענין קדיש שאם היה השליח צבור קרוב לומ' קדיש שלא יתחיל להתפלל עד שיענה קדיש עם הצבור כי אע"פ שאומרים אותו פעמי' הרבה יש לו להמתין ולית הלכתא אלא לעולם אינו פוסק כלל ואמרו בתוספות כי ר"ת ז"ל כשהיה מגיע שליח צבור למודי' והוא היה באמצע תפלתו היה כורע למודים עם הצבור ואמ' דאין לשתוק לקדיש כשהוא עומד באמצע תפלתו משום דשתיקה חשיבא ליה הפסקה דקימ' לן שומע כעונה וכ"ש שאין לו לשתוק לענין אחר. בהלכות רבי' אלפסי ז"ל גרסינן בפרק כל כתבי [קיט:] אמר ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כחו קורעי' לו גזר דינו שנ' [שופטים ה'] בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י"י בפרוע פרעות מה טעם משו' דברכו י"י. שיטת הר"ר יונה והר"ם ב"ן זצ"ל דלא סוף דבר בכל כחו בקול רעש גדול אלא להגביה הקול בענין שיתעוררו שאר האיברים ובאשכנז כשעונין אמן יהא שמיה רבא עומדים על רגליהם ואומרי' שיש סמך מדרש, גרסינן בגמ' דסוטה [דף מ.] בזמן ששליח צבור אומ' מודים העם מה הם אומ' מודים אנחנו לך י"י אלהינו על שאנו מודי' לך ושמואל מוסיף אלוה כל בשר ור' סימאי מוסיף יוצרינו יוצר בראשית ונהרדעי ברכות והודאות וכו' ורב אחא בר יעקב כן תחיינו וכו' אמר רב פפא הילכך נמרינהו לכולהו ונימא הכי מודים אנחנו לך י"י אלוהינו ואלהי אבותינו אלוה כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחננו ותחיינו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך ולשמור חקיך ולעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך, וכתב הרשב"א ז"ל ובמודים דרבנן לא ראיתי מי שחותם בו והודאה בלבד היא ואלא מי' מצאתי בירוש' דמכלתין [פ"א ה"ה] דכולהו אמוראי חתימי ביה בא"י אל ההודאות ואע"פ שאינה פותחת בברוך שמא עשאוה כסמוכה לעבודה ואי נמי יש קצת שחותמות ואין פותחות ואע"פ שאינן סמוכות עכ"ל. כתב רבי' האיי ז"ל דמנהגא דרבנן כדעייל איניש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלו בלחשא דמעכב עד דמסיימי וכדפתח שליחא דצבורא ומתחיל י"י שפתי תפתח אומר בהדי שליחא דצבורא מילתא מילתא בלחשא ועני קדושתא בהדי צבור שפיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכא דמתחיל מקמי שליחא דצבורא אבל כדמתחיל בהדי צבור שפיר דמי עכ"ל וכתבו המפרשי' ז"ל דמילתא מילת' לאו דוקא אלא שלא יפתח מילי דקדושה אלא עמו ואין העכוב באבות וגבורות שיאמר עמו. ע"כ.
<h2>דף כב.</h2>
פירו' בטלוה לטבילותא. לאו דוקא טבילה אלא אפי' רחיצת תשעה קבין ואיכא למידק כיון דתקנת עזרא הוה היכי אתי ר' יהודה בן בתירא ומבטל לה והא אין ב"ד רשאי לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וי"ל דאתא עזרא ולא קבילו מיניה אלא נהוג בה להקל ואתא ר' יהודה בן בתירא ואחזיק בידיהו וקראוה על שמו. וכתב ר' האיי גאון ז"ל כיון דגמר' ליכא בה מילתא נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אין מתפללי' עד שירחצו והר"ם במז"ל פ"ד מהלכות תפלה כתב זה לשונו ומנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משו' הכון לקראת וגו' וכתבו מן האחרונים ז"ל בעונותינו כל העולם עובר בזה כי אין אנו נוהגי' לא טבילת ארבעים סאה ולא נתינת ט' קבין: כר' יאשיה בכלאים. דתניא ר' יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לומ' שאינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משו' דכתי' [דברים כב] לא תזרע כרמך כלאים דאלמ' בעינן כלאים לבד מכרמך אבל בשני מינין בלבד חייב משו' [ויקרא יט] שדך לא תזרע כלאים ונפקא מינה להתראה שאם התרו בו משו' כלאי הכרם אינו חייב ואי משום שדה חייב ולענין כרם נמי אינו חייב הוא דאמרו כלומ' שאינו חייב מלקות אבל הפירות אסורי' והיינו המעביר עציץ נקוב בכרם וזו היא דאמרי' זרוע ובא לומר שבא ממקום אחר זרוע וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא קנבוס ולוף אסורין הפירות מדאורית' וכדאמרי' במנחות [טו:] לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד וטעמ' משו' דכתי' [דברים שם] פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם זרע הדומה לתבואת הכרם וקנבוס ולוף אינן עושים אלא לשלש שנים ככרם אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי ודוקא היכא שיוסיפו באחד ומאתים כדאית' בפר' (אותו ואת בנו) [כל הבשר] [קטז.] בפסקא דמילתא כתבו ז"ל כרם נטוע בפחות מד' אמות אין לה דין כרם לאסור הפירות בזריעת שני מינין בחוצה לארץ אבל אם יש ד' אמות בין שורה לשורה אסור לזרוע שם שני מינין וגם הפירות אסורין אבל אינו לוקה בחוצה לארץ אפי' התרו בו משום כלאים בכרם אבל מין אחד וחרצן מותר (שניות) [משניות] איתא הכי ואסור כלאים הוא אפי' בהנאה דדרשינן תקדש תוקד אש ואפי' העצים אסורין, כלאי זרעים אסורי' בארץ ישראל ומותרי' בחוצה לארץ ואסור להרכיב אילן ואפי' על ידי שלוחו ואפי' אם הרכיבוהו אחרים אסור לקיימו ומי' הפרי אינו אסור וכן הדין בהרבעת בהמה המעשה אסור והפרי מותר עכ"ל: ראשית הגז. דכתי' [דברים יח] ראשית גז צאנך ולא פירש שיעור ורבותי' נתנו בו שעור אחד מששים וכמה צאן חייבות בראשית הגז חמש רחלות שנ' [שמואל א' כ"ה] חמש צאן עשויות.
<h2>דף כב:</h2>
פירו' יקצר. כל ברכה וברכה בקוצר: במים הרעים. מים סרוחים וכן מי משרה מים ששורין בהם הפשתן: עד שיטיל לתוכן. בגמ' מפ' כמה: פירו' מהלך לפניו. משום לא יראה בך ערות דבר דחוץ לד' אמות אין בו משום והיה מחניך קדוש ומי' אינו עולה לרצון כיון שחייב להפסיק הלכך צריך להזהר בבתי כנסיות ובכל מקום שעונין אמן שיהיה נקי דגדול העונה אמן יותר מן המברך: לצדדין. ואין צריך לפניו: הא דאפשר. לילך לפניו ילך כדי שיזרקנה לאחריו: לא אפשר. כגון שיש נהר לפניו ילך לצדדין, ויש מי שכתב ז"ל ומסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ואם התפלל נמי תפלתו תפלה מדלא אמרי' ביה תפלתו תועבה כדאמרי' בסמוך וסברא היא לחלק בין נמצאת במקומו ובין רואה אותה כנגדו עכ"ל: פירו'. הואיל וחטא. משמ' דמיירי במקום שדרכו להיות שם טנוף והוה ליה למבדק ומדלא בדק חוטא הוא ובכי האי גונא הוא דאמרי' אין תפלתו תפלה אבל במקום שנמצאת שם באקראי לא, כן כתבו בתוספות לא אמרו אלא במקום שיש להסתפק אם הוא טיט או צואה הא לאו הכי לא.
פירו' שותתין. שאירע לו או באונס מחמת חולי ולא הרגיש קודם לכן דאלו היה מרגיש לא היה לו להתפלל: עד שיכלו. שלא יהיו שותתין כלל ואין לפרש שיכלו שיהיו נבלעין במקומן שאם כן היה צריך להמתין יותר מכדי שיגמור את כלה: [כג.] גברא חזיא הוא. בשעה שהתחיל להתפלל ותפלתו תפלה לפי' אינו חוזר לראש: דחיא הוא. שנדחה בתוך תפלתו והואיל ונדחה מה שהתפלל ג"כ נדחה לפיכך חוזר לראש, וכתב רבי' האיי ז"ל הלכתא כמאן דאמר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש וכתבו מן המפרשי' ז"ל דדוקא בתפלה דחמירא אבל בק"ש והלל ומגלה אפי' שהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש והיינו דאמר ר' יוחנן [ר"ה דף לד:] שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אלא שהוקשה להם ז"ל מק"ש מהא דלקמן [כד:] דר' אבהו הוה אזיל בתריה דר' יוח' והוה קרי ק"ש וכי מטא למבואות המטונפות אישתיק ואמ' ליה ר' יוח' אם שהית כדי לגמור את כלה חזור לראש והא הכא דגברא חזיא הוא ואמרי' חוזר בק"ש כמו בתפלה ויש מתרצים שיש לחלק בין שותק במקומו לשותק ומהלך שהיה לו לצאת מן המבואות ההם. בהלכות רבינו אלפסי ז"ל גרסינן בפרק בני העיר [דף כז:] תני תנא קמיה דרב נחמן המתפלל מרחיק ד' אמות ומשתין והמשתין מרחיק ד' אמות ומתפלל א"ל רב נחמן בשלמ' משתין ירחיק ד' אמות ומתפלל דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות אלא המתפלל ירחיק ד' אמות אי הכי קדשתינהו לכלהו שבילי דנהרדעא תני ישהה בשלמא משתין ישהה כדי הלוך ד' אמות ואחר כך יתפלל משו' ניצוצות אלא המתפלל ישהה כדי הלוך ד' אמות מאי טעמא אמר רב אשי שכל ד' אמות תפלתו של אדם הדורה בפניו ורחושי מרחשן שפוותיה ומפרשים קדשתינהו דאי הכי שצריך להרחיק ד' אמות משמ' שאתה מקדש ד' אמותיו כאלו היה בבית הכנסת ומנהג עוברים ושבים שמתפללים שם כאשר יזדמן להם ואם ד' אמות של כל אחד קדושות א"כ כל השבילין קדושים ומי שירצה להשתין צריך להרחיק מכלם והוי גזירה שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ויש מתמיה על תמיהת אי הכי והלא ראוי הוא לחלק בין שותתין שהאונס הוא כל כך גדול שאין יכול לעמוד בעצמו כלל לזה שיכול לעמוד עד שירחיק ואיך ישתין ויתפלל במקום השתן הואיל ובידו להרחיק ויחזור ויתפלל במקום נקי ומי' משיב נפשו דכיון דגברא חזיא הוא ואינו חוזר לראש א"כ אין לו לעקור את רגליו ולשהות ושיהיה צריך לחזור לריש דהא מדאוריתא אינו אסור אלא כנגד המים מדכתי' [דברים כג] ולא יראה בך ערות דבר אבל זה מכוסה הוא והינו דחיישי' לניצוצות קודם שיתפלל ולא חיישי' לניצוצות כשהוא מתפלל.
<h2>דף כג.</h2>
פירו' עד פרסה. וכיון שכל כך יכול לעמוד טוב לו שלא יפסיד עונת תפלה: גרסינן באלו הן הלוקין [טז:] אמר רב אחאי המשהה את נקביו (עומד) עובר משו' [ויקרא כ'] ולא תשקצו את נפשותי' אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. שמור רגלך. שמור נקביך כלומ' להסך את רגליו: קרנא דאומנא. כלי המקבל דם הקזה.
פירו' רצועה. משום דרצועות של תפילין יש בהן קדושה דיו"ד של שדי יש בראשה: ביום גוללן. כשהוא חולצן בשביל בית הכסא: ובלילה. כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניעם עד הבקר: עושה להם כיס. וחללו טפח דחשיב כלי אהל להפסיק ביניהם לקרקע: שהוא כליין. פרש"י ז"ל דכשהוא כליין קרוב להיות בטל אצלם הילכך בעינן דבר הנכר שיהא חולץ בפניהם ותמה הוא שיהיה בטל אצלם טפי מעורן המהודק בהן דאמרינן גבי קמיע מומחה שמותר לצאת בו בשבת אלמ' אין בו מש' קדושה דאם יש בו קדושה היכי הוה שרי זימנין דמיצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויי ברשות הרבים ומשני במחופה עור, ואקשינן מתפלין דמחופין עור ואפי' הכי כי נכנס לבית הכסא חולצן ומשני מדאמ' אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני אלמ' אי לאו שי"ן עור מצילו ואיפשר לומר' דכשהוא מהודק בדין הוא דמציל דהא אין לחוש שיניחם לבדם בלא עורן אבל אם מותרין להניחם בכלי פחות מטפח שאין ניכר שיהיה מטעם שהוא חוצץ אז איכא למיחש שמא יניחם לבדם בלא כליין.
<h2>דף כג:</h2>
פירו' לינטרן. אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקים: פירו' לא יאחז. לפי שאין דעתו מיושבת עליו בתפלה שהרי לבו תמיד עליהן שלא יפלו מידו: ולא יישן. שמא יפיח: הרי אלו וכו'. לענין תפלה: כיוצא בהם. שדואג עליהם שלא יפול הסכין ותזיקנו ושלא תשפך הקערה ושלא יאבדו המעות ושלא יטנף הככר ויש שפירשו דלאו דוקא אלו אלא יש להחמיר אפי' בסדור של תפלות ומי' בלולבו בידו מותר כאנשי ירושלים [סוכה מא:] מפני שהיא מצות היום בשעתה יתכוין אף בתפלתו: ומסקינן בגמ' דהא דשרו ב"ה לאוחזן בבית הכסא וכדאמרן הני מילי בבית הכסא קבוע דליכא ניצוצות אבל בית הכסא עראי דאיכ' ניצוצות אסור. פירו' בין לגדולין בין לקטנים בבית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי דליכא שפשוף מפני שהוא יושב או מפני שיש חפירה ואין ניצוצות ניתזות עליו ואין לחוש שמא יקנח ביד שאוחז בה התפלין שהרי אין מקנחין בימין אבל בית הכסא עראי שהניצוצות ניתזות עליו אם ישתין ונראה כרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהם ממזרים ומתוך כך הוא בהול מלשפשף וחייב לשפשף ויבוא לשפשף ביד שאוחז בה תפלין הילכך חולץ אותם ונותן אותם לחברו לשמרם עד שיצא.
בהלכות גרסי' בפר' המקבל [ב"מ קה:] לתפלה ותפלין ד' קבין לתפלה דתניא הנושא משאוי על כתפו והגיע זמן תפלה פחות מד' קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל ד' קבין מניחו על גבי קרקע ומתפלל לתפלין דתניא הנושא משאוי על ראשו ותפלין בראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר ובאי זה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחת שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפלין וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא דפום בדיתא: פירו' כל זה דרך משאוי אבל לצנוף מצנפתו מותר ומי' על המצנפת אינו רשאי להניחן כדאמרי' [זבחים יט.] מקום היה בין ציץ למצנפת שהיה מניח בו תפלין ומי שחש בראשו בזמן החורף מפני הצנה מניח של יד לבדה שאין תפילין מעכבות זו את זו ובירוש' [ברכות פ"ב ה"ג] איתמר על אנשים דבסתוא לא הוו מנחי אלא דדרעא וכן היה עושה מעשה הרשב"א ז"ל.
פירו' ויפנה. משום שגנאי הדבר שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה ומפני שההלוך מוריד הרעי ילך זה השיעור ובין כל שעור ושעור יבדוק אם יוכל להפנות: וכן הדור לו. שיהיו מזומנין לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה ומדאמרי' מניח תפליו על שלחנו דוקא בסעודת קבע דאיכא למיחש שמא ישתכר ויתגנה בהם אבל סעודת עראי מותר בתפלין משמ' דעוסק במלאכה או באי זה דבר לא הוי הסח הדעת אלא בשח שיחה בטלה או מהרהר לבטלה והסח הדעת בתפלין אסור קל וחומר מציץ דכתי' ביה [שמות כח] והיה על מצחו תמיד ואין בו אלא הזכרה אחת קדש לי"י וכן אית' במדרש לך אכול בשמחה לחמך אלו בתפלין שבראש שנקראים שמחה דכתי' [תהילים יט] פקודי י"י וגו' ושתה בלב טוב יינך אלו תפלין של יד שהם כנגד הלב כי כבר רצה וכו' כלומר שאין צריך לחלוץ אותם.
פירו' דאזמניה למיצר. הזמינו להכניס בו תפליו: שרי למיצר. משום דלא קדוש עד שיזמיננו לכך ויצור דתרתי בעינן ומי' בכל ענין מהני תנאי כדאית' בירוש' דמגלה [פ"ג ה"א]. ובפרק נגמר הדין [דף מו:] בסנהדרין פליגי בה אביי ורבא גבי האורג בגד למת דאביי אמר אסור דהזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר דהזמנה לאו מילתא היא וקימ' לן [קידושין נב.] דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והא דקימא לן כרבא היינו באורג לעצמו או למתו או לסחורה או לתתו לאחרים אבל האורג לתכריכי מתים עניים כבר נתחייב מדין נדרו שלא להפקיעו מהם וזה בכלל מה ששנינו [שקלים פ"ב מ"ה] מותר מתים למתים אלא שאף בענין זה מותר לשנותו ולתת אחר במקומו ואף בבגד מסויים וכאותה שאמרו [ערכין ו.] האומ' סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גזבר מותר לשנותו ולא תימ' שאני התם דלאו איסורי הנאה נינהו דהא הכא לאו מטעם הזמנה הוא אלא מדין נדרו והוי כנדר דעלמא: שרי. והוא שהתפלין אינן שם דהא חיישי' לבזויי מצוה כ"ש לתשמישי קדושה ומי' בטלית מותר שלא בא הכתו' לאסור הבגדים עלינו אלא לחייבנו בציצית על ד' כנפות ע"כ: פירו' מנהג בזיון. ואפי' מן הצד ובכלי בתוך כלי: ואפי' אשתו עמו. והלכתא כותיה דשמואל דשמירה יפה היא להן ובכלי בתוך כלי כדלקמן ודוקא בשיש לו בית צר ואין לו מקום אחר להניחן.
<h2>דף כד.</h2>
פירוש יום טבילה. טבילת אשתו ששמש מטתו: ולאגמורי. ללמדני ההלכה שלח לי דהלכה כשמואל דאמר ואפי' אשתו עמו: פירו' שהיו ישנים. כתבו ז"ל דמיירי בדיעבד ושנטל את ידיו לנקיות דלכתחלה קודם שיחלוץ מנעליו יש לו לקרא: מחזיר פניו. דהשתא ליכא נגיעת ערוה על ידי אבר תשמיש וליכא הרהור: בת אחת עשרה. נקט זמנים הללו משום דזמן זה הוא שבאין לכלל שערות ושדים נכונו ואדם מתאוה להן אבל אחר בכל ענין אסור אלא א"כ יש טלית מפסקת ביניהם ומשום חשש הרהור: ההיא באשתו. ההיא בריתא דמתיר במחזיר פניו באשתו משום דאשתו כגופו דמי ורגיל בה וליכא הרהור בשביל נגיעת כתפיהן: והא איכא עגבות. כלומר נהי דליכא הרהור בשביל ההיא נגיעה מ"מ קס"ד דאיכא בעגבות משו' ערוה וכתי' [דברים כג] לא יראה בך ערות דבר: תרגומה. הא דאשה מברכת אינה ראיה דשאני התם דכיון שיכולה לכסות פניה של מטה בקרקע כגו' שיושבת אין נראית ערותה כלל.
פירו' טפח. מגולה: תכשיטין שבחוץ וכו'. דכתי' [במדבר לא] טבעת עגיל וכומז טבעת הוא תכשיט שבחוץ כומז הוא תכשיט שבפנים פירושו כאן מקום זימה: אלא באשתו. אפי' באשתו שהוא רגיל בה וכתב רבי' האיי גאון ז"ל היכא דלבישא לבושא קלישא ומתחזיא גופה בגויה אסור לקרות ק"ש כנגדה כדאמרי' בערוה בעששית: קול ושער. דמשתבח בהו קרא ש"מ דבר תאוה הם. והא דאמרי' דשוק הוא ערוה הינו לאחרי' אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה אבל לאחרים ערוה ואפי' לבעלה משום שהוא מקום צנוע שבה ואע"פ שבעגבות אמרי' דלית בהו משום ערוה שאני התם שאינו רואה אותם ובנגיעה לבד לא טריד הואיל וגס בה אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין לבעלה מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד אבל באשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפי' באצבע קטנה. ובקול דבורה נראה דאינו אסור אלא בדברים שיש בהם קרוב דעת כדאמרי' בקדושין [ע.] לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה וההוא קול של שאלת שלום והשבת שלום היא כל זה מיסוד הראב"ד ז"ל.
פירו' חומרות. מלשון חומרתא דפילון שהוא קשר שהבושם נתון בתוכו ואינו נראה וכן בפסוק ענין שאינו נראה פשוטו כך והוא דבר דבור על אופניו כשדורשו כמו זה הפסוק שהוא בתוכחות והחומר שבו לענין תפלין שיש בהן קבלת עול מלכות שמים ועול מצות וקדושת ישראל קדש לי וגו' וקדושת הארץ כי יביאך והם החיים האמתיים כדכתי' [דברים ל] כי הוא חייך וארך ימיך. והמזלזל בהם שתולה אותם כחפץ אחר דין הוא שיתלו חייו מדה כנגד מדה ובעלי הנפש חוששי' אף בשעת [הנחת] תפלין שלא להתלות התיתורא ומעברתא אלא אוחזי' ברצועות סמוך לקשר ובידו אחרת אוחזין הקציצה ומניחין וזה דרך חסידות. אמרו רבותינו במסכת מנחות [מג:] כל מי שיש לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מובטח לו שלא יחטא שנ' [תהילים לד] חונה מלאך י"י סביב ליראיו ויחלצם: הנחה כספר תורה. משמ' מהא דאסור לתלות תפילין בין ברצועה בין בקציצה במסמר הקבוע בכותל דזה וזה גנאי הוא להם אלא דוקא בכיסתיה ושמעינן נמי מהא דספר תורה אסור לתלותו בין בכיסתו בין בנרתקו אלא לעולם בעי הנחה.
<h2>דף כד:</h2>
פירו' גיהק. שאנגלו"ט בלע"ז ונוטריקון גו הקים: פיהק. בדא"ל בלע"ז ונוטריקו' פיו הקים: וממשמש בבגדו. להעביר הכנה העוקצתו אבל לא אוחזה בידו ממש משו' לכלוך: לא היה מתעטף. אם נפלה טליתו בעוד שהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק: על סנטרו. כלומר על הזקן שלא תראה פתיחת פיו והוא דרך גאוה או שלא יניח ידו על צדו שהוא גם כן דרך גאוה: המשמיע קולו. בחוזק: מקטני אמנה. נראה שלא היה הב"ה שומע אם היה מתפלל בלחש: המגביה. יותר ממשמיע: מנביאי השקר. שהיה מהתל בהם אליהו לאמר [מלכים א' יח] קראו בקול גדול. ומי' על צרה שלא תבא רשאי כדכתי' [יונה ג] ויקראו אל אלהים בחזקה לעורר כל כחותיו לתפלה אבל ברגילות אין דרך הגון אלא גנאי: בפני המלך. כנוי הוא, ירושלמי [פ"ג ה"ה] ר' יוח' אומר רוקק בתפלתו כדי שיהא כוסו נקי לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר דכתי' [תהילים צא] יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ר' יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו ר' יונה רקק ושאיף, וכת' הראב"ד ז"ל דאע"ג דלא קימא לן כר' יהושע בן לוי דהא אסיק רבא בפרק הרואה [סב:] שהוא מותר מי' איבעי לן למעבד כר' יונה ואם שם גמי שאין הרוק נראה אינו צריך עכ"ל: אלא מתעטש וכו'. קס"ד דמתעטש דבריתא כמתעטש דר' ולעולם הוא לאונסו: מלמעלה. מנחירו: מלמטה. הפחה: ותקילא לי. שקולה לי כלומ' חביבה עלי מפני שהיה דרכו להתעטש תמיד מנחירו: באפרקסותו. סודר שבראשו ושני ראשיו תלויין לפניו.
פירו' פתקיה. זרקו: אנינא דעתאי. אסטניס אני: פירו' ונתעטש. שהפיח מלמטה באונס: וחוזר. למקום שפסק כיון שלא שהה שעור כדי שיגמור את כלה, וכן הדין אם מריח ריח רע בעוד שהוא מתפלל שצריך להמתין עד שיכלה הריח: ונצרך. שמצטער בעצמו כדי שלא יתעטש מפסיק תפלתו ומרחיק ד' אמות וחוזר למקומו וחוזר לראש ומתפלל: פירו' ישן בטליתו. שישן ערום: חוצץ. מדביקו היטב: על לבו. כנגד לבו והוא מכוסה ואינו רואה את הערוה: מותר. כת' רבי' אלפסי ז"ל הלכתא לבו רואה את הערוה אסור וכן כת' הראב"ד ז"ל והביא ראיה מדקתני במתני' יתכס' במים ויקרא ואקשינן עלה [כה:] והלא לבו רואה את הערוה ופרקינן עוכרן ברגליו וקורא אלמא הכי הלכת'.
פירו' בלא הרהור. מילי דקדושה: בכל [מקום] מותר. כגון במבואות המטונפות: ובדבר הזה וכו'. כלומ' בשביל דבור שנזהרתם עליו תאריכו ימים: כתב רבי' אלפסי ז"ל וזה לשונו וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואע"פ ששהה כדי לגמור את כולו והכין מסקנ' בסוף מסכת ראש השנה [לד:] וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגלה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש עכ"ל והמפרשים האחרוני' כתבו על זה הרבה והסכימו דגם בק"ש היכא דאיכא תרתי לגריעותא כי הכא דגברא דחיא הוא שאין לו לקראת במקום מטונף וגם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש אבל בתפלה אפי' בחדא לגריעותא בלחוד חוזר לראש ומי ששח שיחה בטלה בק"ש או בברכותיה עבירה היא בידו ואינו חוזר ואפי' שהה כדי לגמור ובתפלה חוזר לראש כדאמרן ואם לא שהה כל כך חוזר למקום שפסק עכ"ל.
<h2>דף כה.</h2>
פירו' שיש לו עיקר. כגו' צואה ומיירי בשאינו רואה אותה דאי ברואה אותה ליכא מאן דפליג דאפי' היה כלה הריח אסור דאע"פ דחוץ לד' אמות אינו מחנהו ומחניך קדוש [דברים כ"ג] אמר רחמנ' מ"מ הא אמ' רחמנ' [שם] ולא יראה בך ערות דבר דהקפידה תורה בראיה ומחניך קדוש דכת' רחמנ' להתיר אתא לקרות ק"ש תוך ד' אמות של ערוה מכוסה אבל אם נראית לו כאן וכאן אסור וכללא דמילת' הכי איתא דכל שנראית לו אע"פ שמכוסה לאחרים אסור לקראת אפי' רחוקה דלא יראה בך אמ' רחמנא. והיכא שמכוסה ממנו בעינן מחנהו קדוש ומותר ואע"פ שנראית לאחרים והיכא שמכוסה ממנו ומכל אדם אפי' תוך ד' אמותיו מותר לקראת והינו דאמרי' [כה:] צואה בגומה מניח סנדלו עליה והכא נמי אמרי' לא יקרא כנגד צואת אדם אפי' כמלא עיניו ואע"פ שאין לה ריח ובמקום גבוה עשרה או נמוך עשרה שאינו במחנהו ואינה נראית לו שרי דלמעלה מעשרה רשות אחרת היא ואיירי נמי באינו רואה אותה כדאמרי' ואם לאו מרחיק מלא עיניו ואע"פ שנראית לאחרים והא דמותר בגבוה או בנמוך הני מילי שאינו יכול לראותו לא הוא ולא אחר אם היה האחר באותו מקום עצמו אבל אם הוא אינו רואה אבל אחר היה רואה אם היה שם או אם משום הזמן שהוא עתה אפל הוא דאינו רואה אבל למחר או לאחר שיעבור זה הזמן היה רואה אותו אסור לקראת כנגדו וילפינן לה מהא דגרסינ' בירוש' [פ"ג ה"ה] אמר רב חסדא מסוף ריח ד' אמות הדא דתימ' לאחריו אבל לפניו עד מקום שעינו רואה כהדא ר' לוא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא אמרי ר' מהו מימר מיליא דאוריתא אמר לון מכיון דאילו הוה ביממא הויין חמיין מה קומינן ברם כדון אסור ע"כ. והוא הדין לסומא דהא כל אדם כסומא בלילה וקימ' לן כרב חסדא דתניא כותיה ומרחיקי' ממקום שכלה הריח ד' אמות וצואת כלבי' וחזירי' אין לו עקר לאותו ריח עד שיתן לתוכן עורות לעבד ונראה דהיכא שאין שם עורות (באפי') [אפי'] ברואה אותן מותר לקראת כנגדן חוץ לד' אמות דאמרינן בירוש' [שם] ר' יוסי בר' חנינא אמר מרחיקי' מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל בר רבי יצחק אמר ברכים ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך לוי אמר מרחיקי' מצואת החזיר ומצואת הנמיה ומצואת התרנגולי' ד' אמות אמר ר' יוסי בר אבא ובלבד באדומים ומדקאמ' באדומים ולא קאמ' באדומה משמ' דקים להו דצואת תרנגולי' אדומים קשה מן האחרים כדקים להו בין חמור לשאר בהמות דאי הוה קאי לצואה הוה ליה למימר באדומה ומשמ' דברכים מיירי כדפיר' בחמור ונראה דבלול שלהן דנפישא זוהמתן ואיכא סרחון צריך להרחיק ואפי' אינן אדומי' עכ"ל.
פירו' שאין לו עקר. כגו' הפחת הרוח: ציפי. מחצלאות: דבי רב. של בית המדרש: גנו. ישנים ואע"פ שדרך הישנים להפיח: דידיה לא. דצריך להרחיק עד שיכלה הריח: פירו' אסור לקרות. דאמ' רחמנ' והיה מחניך קדוש וליכא: פי חזיר. דאי איפשר בלא צואה: ספק צואה בבית מותר. כתב הרשב"א ז"ל מסתברא אם קרא ונמצאת צואה במקומו בבית אינו חוזר וקורא דהא לאו פושע הוא: ואינה נפרכת. היבשה נפרכת יותר מן הלחה.
<h2>דף כה:</h2>
פירו' והלא לבו. פירש"י ז"ל דכל אבר שאין דרכו לראות את הערוה ורואה אותה בשעה שהוא עוסק בתורה קרינא ביה [דברים כג] ולא יראה בך ערות דבר והא דלא פריך מעיניו שרואים הערוה משו' דאינם במקום אחד בתוך המים כמו הלב ופשיטא שאסור להסתכל בה: לא נתנה וכו'. אין אנו כמלאכי השרת שאין להם ערוה א"כ אין אנו יכולין להשמר מכל זאת: פירו' ברוק עבה. שאינו נבלע כל כך מהרה, ירושלמי [פ"ג ה"ה] ר' זעיר' ור' יעקב בר זבדי הוו יתבין חמון צואתה קם ר' יעקב בר זבדי ורק עלה אמר ליה ר' זעירא כמין ימא לטגני פיר' הראב"ד ז"ל שאין הרקיקה מועלת אלא בשקרא לאלתר אבל לאחר שעה הרוק נבלע והולך ואינו מציל: עששית. לאנטארנה בלע': תיקו. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דהאי תיקו דאיסורא הוא ולחומרא ונראה טעמ' דאיסור משו' דזמנין דמגליא כשהוא מהלך.
פירו' כמה מיא. ממתני' משמ' שיטיל מים לתוך המשרה שהוא מקום ששורין שם פשתן וקנבוס ומימיו סרוחין והלא מים מרובין הם: אלא הכי. יטיל מים לא קאי אלא אמי רגלים אבל במי משרה ובמים הרעים לא יקרא ק"ש כלל: רביעית. הלוג והוא שעור ביצה ומחצה: לשמעיה. לשמשו: במשיכלא. כלי הוא ונראה דבין בתחלה בין בסוף קימ' לן כר' זכאי דבעינן רביעית מים בתחלה קודם שישתין שם בין בסוף לאחר שהמי רגלים שם ולא אמרי' בכי הא קמא קמא בטיל דהא מקילינן נמי אפי' יהיו מי רגלים מרובים וטעמא משום דמי רגלים עצמן שלא כנגד עמוד מדרבנן ומי' הני מילי בכלי שאינו כליין אבל בעביט של מימי רגלים אפי' נשפכו המים ממנו אסור לקרות כנגדו וטעמ' משו' דכיון דרגיל בכך מזוהם טפי תדע דבסמוך אמרי' עביט של מימי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו ואע"פ שאין בו כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים וכן כת' הראב"ד ז"ל אע"פ שנסתפקו בתוספות לומ' דדוקא בעביט של חרס.
פירו' קורא מיד. שהמטה מפסקת: אין הלכה. אלמא כרשב"ג קימ' לן וכן פסק רבי' אלפסי ז"ל וכן נראה מדבעי רב יוסף מרב הונא אליביה דרשב"ג דאמ' דמטה חוצצת מטה פחות משלשה כלבוד דמי והוי ככותל מפסיק עשרה ודאי לא בעינא דכל עשרה רשות אחריתי היא ואפי' יהיו תחת המטה אין זה הפסק אלא כי קא מבעיא לי במטה גבוהה ג' טפחי' ארבעה חמשה ששה שבעה שמנה תשעה מהו הוי הפסק או לא אלמ' הלכת' כותיה ומדלא פשיט ליה משמע דלחומרא אזלינן וצריך להרחיק ד' אמות.
<h2>דף כו.</h2>
פירו' קומטרא. ארגז של ספרים וכן תרגם יונתן [מלכים ב' י'] לאשר על המלתחה לדעל קומטרא, וכתב הרשב"א ז"ל אע"פ שהגלימה אינה כרוכה אלא נתונה עליו מלמעלה: פירו' לדוכתי. במקום מטתו: לאו אדעתאי. לא נתתי לבי לזה מיהא שמעינן דכל היכא דאית ליה ביתא אחרינא אסור לשמש בבית שספר תורה מונח בתוכו ואפי' במחיצה עשרה ובדליכא ביתא אחרינא צריך מחיצה עשרה מפני שהוא כבית אחר והא דמתירינן לעיל בהנחת כלי בתוך כלי לאו אספר תורה אלא לתפילין. וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה לשאר ספרים ונקט תפילין לרבותא אע"פ שפרשיות של תורה כתיבי בהו ובתוספו' כתבו שראוי להחמיר בחומשים כמו בספר תורה ושאר ספרים סגי לה בכסוי. ירושלמי [פ"ג ה"ה] לא ישב אדם על גבי ספסל וספר תורה מונח עליו ואם היה נתון על גבי דבר אחר מותר עד היכן ר' בא בשם רב הונא אמר טפח רב ירמיה בשם ר' זעירא אמר אפי' כל שהוא.
פירו' בחדתיה. ואין בו צואה ר"ל שפנו אותה: כסתומין דמיין. דפרסאי היו חותרין בשפוע ופיהם רחוק מן הגומא והרעי מתגלגל ונופל לגומא כתב רבי' אלפסי ז"ל גרסי' בפרק יציאות שבת [דף י.] אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקימנא במרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם אבל מרחץ ישן לא: פירו' שלום. כלומר שלום שמו של הב"ה: והזמנה לבית הכסא. בעי מיניה רב פפא מרבינא הזמינו לבית הכסא כלומ' בית שהזמינו לבית הכסא מהו למיקם ולצלויי בגויה ולא איפשיטא ולחומרא ואע"ג דקימ' לן כרבא דאמ' [סנהדרין מו:] הזמנה לאו מילת' היא צריך לחלק בין בית הכסא לדברים אחרים דבית הכסא גנאי הדבר מאד להתפלל בו.
פירו' זב. אע"פ שכבר טמא מ"מ משום תקנת עזרא צריך טבילה בעל קרי לעסוק בתורה וכן פולטת כדאשכחן בסיני שאסרן ג' ימים לשמש משו' שתוך ג' ימים אם פולטת טמאה כבעל קרי משו' שאותו זרע ראוי להיות נוצר ולד ממנה אבל לאחר שלשה כבר הסריח ואינו ראוי ולא מטמא: ור' יהודה פוטר. דטומאת קרי דקילא לא אתי למיסר על טומאת זיבה החמורה, ושמעינן מהאך מתני' דזבין וזבות נדות ויולדות כולהו חייבין בתפלה דדייקינן טעמ' דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא שצריכי' טבילה הא לא ראה ולא פלטה שכבת זרע אינן צריכין טבילה לדברי הכל וכן הלכה ע"כ מהראי"ף ז"ל.
פירו' עד ד' שעות. קימ' לן כר' יהודה כדאמרי' טעמ' בגמ' הואיל ותנן בבחירתא כותיה שתמיד של שחר היה קרב בארבע שעות ותפלות כנגד תמידין תקנום: עד הערב. עד שחשכה: עד פלג. שלש זמנים הם מנחה גדולה שהוא מכי ינטו צללי ערב והוא משש שעות ומחצה ולמעלה שהשמש נוטה ממזרח למערב וקרוי בין הערבים ומנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה ועד תשלום היום נשאר ב' שעות ומחצה ופלג היא שעה ורביע שעה וסבר ר' יהודה עד פלג ראשון שבפלג שני זמן תפלת ערבית הוא לדידיה: פירו' מנחה שתים. אחת לחיוב מנחה ואחת לתשלום תפלת שחרית שלא התפלל אלמ' לאחר חצות עדין זמן תפלת שחרית הוא: עד חצות. תירוץ הוא: בזמנה. לא יהבינן ליה בזמנה אית ליה שכר תפלת מצוה שלא בזמנה שכר רחמי דרשות בעלמא וה"ה לר' יהוד' לאחר ד' שעות.
פירו' משו' דחד יומא. דכתי' [בראשית א'] ויהי ערב ויהי בקר יום אחד: עבר יומו. דהכי אמרי' [ויקרא כג] זבח ונסכים דבר יום ביומו מלמד שאינו מקריבו ביום אחר: שבטל במזיד. לשון רבי' האיי גאון ז"ל בטל מעוות לא יוכל לתקון הוא ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמ' אבל שכר תפלה כלל לית ליה, וכתבו המפרשי' ז"ל דדוקא הני תפלות שראויות בכל יום יש להן תשלומין ביום אחר אבל כל תפלה שהיא נוספת מחמת מאורע היום כגון תפלת המוספי' אין לה תשלומי' והני דאמרן דיש להן תשלומין לא שנא אם נזכר בתפלה שניה לה או בשלישית לה כגו' משחרית לערבית ומי' דוקא בשעה שעוסק בתפלתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפלותיו אבל לאחר שהתפלל כבר לא ודייקי' הכי מדקתני מתפלל שתים ולא אמר משלימה בלילה או משלימה לאחר חצות.
<h2>דף כו:</h2>
פירו' של שבת. אע"פ שאחת לתשלום תפלת חול: מבדיל בראשונ'. שהיא תפלת שעתא: ראשונה לא עלתה לו. וצריך לחזור ולהתפלל שלישית לתשלומין כן כתב הרשב"א ז"ל בשם רבי' האיי גאון ז"ל וכתבו בתוספות שאם שכח במנחה של ראש חדש ולא התפלל של ראש חדש אינו חוזר ומתפלל בערבית שתים דמה ירויח אף בתשלומין אינו מזכיר ר"ח והוא הדין למי שהתפלל במנחה בשבת י"ח ברכות ולא הזכיר של שבת וזה דבר ברור הוא דהא טעה ולא התפלל קאמרי' שמרויח לפחות שמתפלל שמנה עשרה אבל הכא שהתפלל כבר מה ירויח.
הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין. כתב הרשב"א ז"ל אפי' נזכר לאחר שסיים תפלתו אבל נזכר בתפלתו חוזר לראש וכתב רבי' סעדיא גאון ז"ל שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל והטעם משו' דתקנה קבועה היא עד שתקנוה על הכוס כקדושא והא דתניא [תוספתא פ"ג הי"ד] כל שאין בו קרבן מוסף טעה אין מחזירי' אותו הינו כגו' חנכה ופורים שאין הזכרתן קבועה אלא שכיון שהוא מתפלל התקינו שיזכיר המאורע בתוך תפלתו ואם נתפלל נתפלל ולא דמיא לגבורת גשמים ולשאלה דאלו ברכות קבועות נמי נינהו כשאר תיקון ברכות וצריך הוא לאמרן על כרחו וכן בראש חדש ובחולו של מועד שחדשה בהן תורה קרבן עד שאנו מוסיפין לחייב הזכרתן תפלה נוספת חייב להזכיר והכי תניא בתוספתא [שם] דתניא התם לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ולא שאלה בברכת השנים מחזירין אותו אם לא אמר הבדלה בחונן הדעת אומרה על הכוס ואם לא אמר מחזירין אותו ר' יוסי אומר אף מי שלא הזכיר ברית בברכת הארץ מחזירין אותו, כל שאין בו מוסף כגו' חנכה ופורים אם לא אמ' מעין המאורע אין מחזירי' אותו וכל שיש בו מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד שחרית ומנחה אם לא אמר מחזירין אותו.
פירו' עד הערב עד פלג המנחה. מפורש במתני' משש שעות ואם בא להקדים מנחה גדולה קודם ו' שעות ומחצה אינו יכול דבין הערבים כתי' [במדבר כח] והינו מכי ינטו צללי ערב שהחמה נוטה למערב וזהו משש שעות ומחצה ולמעלה.
<h2>דף כז.</h2>
פירו' בבחירתא. היא מסכת עדויות דתנן בה העיד לפיכך קרי לה בחיראתא מפני שהלכה כאות' עדויות: פירו' התם. בתפלת השחר: הכא. בתפלת המנחה דאמר ר' יהודה עד פלג המנחה: מאי. הלכתא כותיה או כרבנן דאמרי עד הערב: כמר עבד. כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה וכתבו המפרשי' ז"ל בשם הגאון ז"ל דאם איתא לרבנן ליתא לר' יהודה הלכך אסור למעבד פעם כר' יהודה ופעם כרבנן ואנן דנהיגינן לצלויי תפלת המנחה עד הערב תו לית לן לצלויי של ערב עד יתפני יומא כרבנן ור' ורב וכל הני דהוו מצלו של שבת בערב שבת כדבעינן למימר לקמן כולהו כר' יהודה סבירא להו ולא מתפללי המנחה לעולם מפלג המנחה ולמעלה. ומי' תפלה בלחוד היא דהוו מצלו ולצורך מצוה. אבל ק"ש לא הוו קרו עד צאת הכוכבים ומשו' צורך מצוה לא היו חוששי' לסמוך גאולה לתפלה: פירו' אסור לעבור. ולהפסיק בין המתפלל והכותל.
<h2>דף כז:</h2>
פירו' לא כנגד רבו. משום דמראה כאלו הם שוים: לא אחורי רבו. משו' יוהרא: שלום לרבו. כלומ' כשאר כל אדם שאינו אומ' שלום עליך ר': שלא שמע. ואומרה מפי רבו: דאמר ליה [וכו']. משמ' שלא היה רבו: מי בדלת. (ממלכה) [ממלאכה] הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך: לכברויי סלי. לעשן אותן בגפרית לאחר שהתפלל של שבת בערב שבת: טעות הוה. לא קבל עליו תוספת שבת בשעת תפלה מדעת אלא שטעה: שאני צבור. כתבו המפרשי' ז"ל דוקא לענין תפילה הוא שאין צריכין לחזור ולהתפלל משו' דאיכא טירחא דצבורא אבל לענין מלאכה עושין הם כיחיד דקבלה בטעות היא ואינה קבלה לא ליחיד ולא לצבור.
פירו' בערב שבת. שהיה עדין היום גדול ופירש רבי' האיי גאון ז"ל דאומ' קדושה על הכוס או הבדלה על הכוס מיד קאמ' ואפי' קודם שתחשך ומי' הא שמותר לעשות מלאכה בהבדלה זו הינו דוקא בלילה וכן בקדוש של כוס זה מותר לו לאכול בשבת וכן כתב הראב"ד ז"ל.
פירו' רשות. כתב רבי' אלפסי ז"ל מי' הני מילי היכא דלא צלי כלל אבל היכא דצלי ליה תפלת ערבית חדא זימנא כבר שוייה עליה כחובה דאי טעי הדר ליה לרישא כדאמרינן [לקמן ל:] אמר רב טעה ולא הזכיר ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין החדש אלא ביום ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבתות או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי [לעיל כו.] טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים ודברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג עלה ואפי' למ"ד רשות חובה הוא דליתא הא מצוה איתא והאידנא נהוג עלמ' לשוויי כחובא ע"כ ובתוספות כתבו דאפי' למ"ד רשות בכדי לא מבטלינן לה ואתיא שפיר השתא הא דפרק יציאות שבת [ט:] גמר' לא ישב אדם לפני הספר אמ' זעירי הני חברין בבלאי למאן דאמ' תפלת ערבית רשות כיון דשרא המייניה לא מטרחינן ליה דאלמא אפי' למ"ד רשות אי לא שרא המייניה מטרחינן ליה.
פירו' בעלי התריסין. חכמים המנצחים זה את זה בהלכה: היאך יכול החי. כלומר על כרחי אני צריך להודות שאמרתי לו רשות: אשתקד. בשנה שעברה. במסכת ראש השנה [כה.] שאמר לו גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונך: בר' צדוק. במסכת בכורות הוא [לו.] דר' צדוק הוה ליה ההוא בוכרא.
<h2>דף כח.</h2>
דמליין קיטמא. שאינם ראויין: ליתובי דעתיה. על שהיה דואג וחליש דעתיה שמנע רבוי תלמידים גדול כזה מלבא לבית המדרש הראו לו בחלום דבר זה כדי שלא ידאג: מרובה פריש. ואם כן אין דנין אותו כעמוני: אשייתא. יסודות: ילבש מדא. לבוש לומר שיחזרו נשיאותו: טרוקו גלי. סגורו הדלתות: נשכים לפתחו. לכבוד הנשיא.
על כי עיקר כונתי בכתבי פסקי התלמוד הוא ללקט התועלות האיפשריים אלי, אכתוב המעשה הזה הבא בגמ' מפני שנמצאו בו תועלות רבות. מכאן יש לנו ללמוד דרך מן הדרכים איך ינהגו התלמידים ההולכים בישיבה לשמוע הלכה מפי הרב ואיך ינהג הרב עמהם עם שמעלת הנשיא יותר גדולה ויותר כוללת כ"ש שנוכל ללמוד לענין התלמידים שמורשים במה שהיו מורשים לדבר ולעשות כנגד הנשיא וכן ראיה בעניני כבוד הרב כי הוא כנשיא לנו, ואין הסברא נותנת לדבר אלא מתלמידי' המתקבצים לשמוע מפי אחד מיוחד להם אשר נאה לו למעלתו להתקבץ לפניו כמו שעושים היום במלכות צרפת ואשכנז שיש תלמידים שיודעים בהלכה כמו הרב ולפעמים מנצחים אותו כמעשה הזה של ר' יהושע לגבי ר"ג שהיה חולק עמו ולפעמים מנצחו אבל בגלילותינו אלה מלכות ארגון וספרד שהרב שלם מאד ובקי ביותר על התלמידי' ולפעמים שאין התלמידים מבינים הלשון והרב מלמדם אינו נראה שיכנסו בדין זה.
הדרך האחד נראה שאינם בחיוב מי שמורה הוראה במקום רבו אם שואלי' להם הוראה ומשיבין וראיה מר' יהושע שאמ' לאותו תלמיד רשות וחלילה לר' יהושע שישים עצמו בחיוב זה.
הדרך השני שיש לו להזהר מפני המוסר שלא יחלוק עם הרב בענין שהוא תלוי בסברא לבד כמו שאמ' ר' יהושע לרבן גמליאל שאין אדם שיחלוק עליו בזה.
הדרך השלישי למדנו שמותר לשנות דבורו בדבר שנמשך ממנו השלום שהרי ר' יהושע אמר אלו אני חי והוא מת היה יכול החי להכחיש את המת ואע"פ שחולקים תמיד, הטעם בזה כמו שאמרנו בדרך השני.
הדרך הרביעי למדנו שאינו רשאי התלמיד לעבור על מצות הרב עד שיתן לו רשות גם כי יבוש ויכלם בקיום מצותו שהרי ר' יהושע תכף שאמר לו ר"ג עמוד על רגלך עמד ולא ישב בלא רשות.
הדרך החמישי למדנו שרשאים הכלל להוריד הרב מגדולתו אם עושה דבר בלתי הגון שהרי רננו כל העם והקפידו על כבוד ר' יהושע והורידוהו [לרבן גמליאל] מגדולתו, אלא שלא יתברר מכאן אלא כשיהיו בהסכמת הכלל חכמים גדולים כמו שהיו ר' יהושע ור' עקיבה ור' אלעזר בן עזריה שוים לחכמת ר"ג.
הדרך הששי למדנו שראוי לסבול עונשי הרב פעמים שלש קודם שיעשו כנגדו שהרי לא רננו עליו אלא מפני ג' דברים שאמרו אשתקד צעריה אתא בבכורות צעריה השתא נמי קא מצער ליה תו.
הדרך השביעי למדנו שראוי לבחר הדרך הנוחה לחבירו יותר וכל שכן לאדם כשר שהרי היו ממנין לר' יהושע אלא משום דהוה ליה בעל מעשה והוה ליה לר"ג צערא טפי.
הדרך השמיני למדנו שהמנוי והמעלה ראוי לאדם בעבור החכמה ולא מפני היחס והמשפחה שהרי רצו למנות את ר' עקי' אע"פ שאין לו זכות אבות ולא נמנעו אלא מפני שלא יענש גם כי היה שם ר' אלעזר בן עזריה שהיה חכם והוה ליה זכות אבות ונראה שמפני יתרון חכמה (ראו) [רצו] למנות ר' עקי' תחלה.
הדרך התשיעי למדנו שראוי לשים עצות גם על דבר שהוא ברור יש בו כבוד ותועלת שהרי ר' אלעזר בן עזריה היה שמח מן הכבוד הזה ועם כל זה השיב אזיל ואימלך באינשי ביתי.
הדרך העשירי למדנו שראוי להתיעץ עם אשתו ובלשון כבוד כדאמ' ר' אלעזר איזיל ואימלך באינשי ביתי.
הדרך האחד עשר למדנו שמעלין בקדש ולא מורידין ועל זה סמך ר' אלעזר לקבל הנשיאות.
הדרך השנים עשר למדנו שיפה שעה אחת בתורה ובמעשים טובים מכל חיי האדם שהרי ידוע לא היה כוסף הנשיאות להשתרר ולהתגדל על העם אלא להישירם לעסוק בתורה להבין ולהורות ואמ' יומא חד במאן יקר ולמחר ליתבר.
הדרך השלשה עשר למדנו שאין ראוי למנוע בית המדרש משום אדם ולזה סלקו לשומר הפתח ונתבררו כל הספקות וגם ר"ג נתחרט וחלשא דעתיה.
הדרך הארבעה עשר למדנו שראוי להתנבל בדברי תורה ולקבל האמת ממי שאמרו שהרי ר"ג לא מנע עצמו מבית המדרש שהיה מולך אחר במקומו ובקש מחיל' לר' יהושע כי ראה דבריו מקובלים והיא הסבה שחזר למעלתו וכן כתי' [משלי ל] אם נבלת בהתנשא.
הדרך החמשה עשר למדנו שראוי לתלמיד חכם שיקפיד על עלבונו ושיהיה נוח לרצות שהרי ר' יהושע פעם ראשונה לא אשגח ביה ובשניה אפייס לצאת ידי שתיהן.
הדרך הששה עשר למדנו שראוי למנהיג שישגיח על פרנסתן של תלמידי חכמי' שתהיה בריוח ובכבוד שהרי ר' יהושע השיב לר"ג אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצער תלמידי חכמים במה הם עסוקין וממה הם נזונין.
פיס' ושל מוספין כל היום. אמר ר' יוחנן ונקרא פושע. פירו'. אע"פ שזמנה כל היום מכל מקום המאחר כל כך נקרא פושע. תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין. וכן אמר ר' יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין. פירו'. כיון שנקרא פושע על תפלת המוספין אינו דין שיהיה פושע גם בתפלת מנחה אי לכך יקדים תפילת מנחה דכיון שעבר כל כך בתפלת המוספי' לא עבר תו דהא מוספין כל היום, ויש מי (שעבר) שכתב דהיו לפניו שתי תפלות ר"ל שרוצה להתפלל שתיהן יחד אבל אם לא רצה להתפלל מנחה עד דמדומי חמה יתפלל השתא ההיא דמוספי' ולמה יצטרך להקדים ולהתפלל מנחה והמנהג כך הוא פשוט דביום הכפורים מאחרים בתפלת יוצר עד שש שעות ומחצה ויותר ואין אנו מקדימין תפלת המנחה לתפלת המוספין אע"פ שבתוספות פירשו שצריך להקדים אין המנהג כך. ונראה שאם אחר עד דמדומי חמה מלהתפלל שתיהן והקדים ההיא דמוספין כיון דמוספין כל היום זמנו הוא אין מחזירין אותו להתפלל אחר תפלת מנחה ולומ' שלא עלתה לו ראשונה כיון שהקדים של תשלומין כדאמרי' לעיל [כו:] גבי הבדיל בשניה וכו' דשאני הכא דלא מקריא של תשלומין כיון דזמנה הוא, וגדולה מזו משמע מן התוספתא דאפי' הקדים של מוספין לשל שחרית דקתני בתוספתא [פ"ג ה"ב] המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחר יצא עכ"ל.
אמר ר' אלעזר כל המתפלל תפלת שחרית אחר ד' שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר [צפניה ג] נוגי ממועד אספתי. אמר ר' יהושע בן לוי כל המתפלל תפלת המוספין אחר שבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי מאי משמע דהאי נוגי לישנא דתברא היא כדמתרגם רב יוסף תברא על תברא [ייתי] על שנאיהון דבית ישראל. פירו'. מחמת שהעבירו מועדי התפלות והחגים יהיו נוגים ונאספים וכלים. ויש שכתב נראה דמדפסק הרי"ף ז"ל הא דר' יהושע בן לוי לא קשה עליו תו אמאי לא פסק הא דר' יוחנן דנקרא פושע דבכלל הא דעליו הכתו' אומ' וכו' איתא וחומרא טפי משתמע מינה ועוד דמדייקא טפי דאשמעינן להדיה דדוקא לאחר שבע הוא דנקרא פושע ועליו הכתוב אומר וכו' אבל קודם לכן לא.
<h2>דף כח:</h2>
אמר ר' יוחנן אסור לאדם שיטעום קודם שיתפלל תפלת המוספין ולית הלכתא כותיה ולא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה אמר ר' יוח' אסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור אמר רב ובצבור שאנו. פירו'. פיר' הראב"ד ז"ל דהא דלא קימא לן כר' יוח' היינו לענין טעימה שיש בה כדי לסעוד את הלב אבל אכילה משמע אסור והכי משמ' הלכתא דבטעימה שיש בה כדי לסעוד את הלב אמרה ר' יוח' למלתיה דאמר ליה לרב איויא מאי טעמ' לא אתית לפירקא דרב יוסף אמר ליה הוה חליש לבאי ולא מצינא למיתי [אמר ליה אמאי לא] טעימת מידי ואתית לפירקא אמר ליה לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אסור לאדם שיטעם כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין, ויש מי שכתב וזה לשונו למדנו שהיו נוהגים לדרוש קודם שיתפללו תפלת מוסף. וכן בהא דר' יהושע בן לוי דלא קימא לן כותיה הינו בענין טעימה ואפי' אם יש בה כדי סעידת הלב אבל לקבוע סעודה אסור לכתחלה ומי' אם התחילו אין מפסיקין כדאיתא פרק קמא דשבת [ט:] ונראה דהינו דוקא קודם תפלת מנחה אבל קודם תפלת שחרית שאסור לטעום מפסיקין ע"כ: ובצבור שאנו. דכיון שהוא עומד בבית הכנסת והצבור מתפללין והוא אינו מתפלל יביא את עצמו לידי חשד.
פירו' ואשמח. ואלעיג עליהם: יושבי קרנות. חנונים או עמי הארץ שעוסקים בדברי שיחה: פירו' מן ההגיון. פרש"י ז"ל לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא משיחת ילדים.
פירו' שיתפקקו. שיראו הפקקים הם הקשרים כמו ששנינו [תענית כה:] בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה והוא הקשר שחלל הקנה פסוק וסתום שם: איסר. פירש"י ז"ל ששני קמטין הם אחד למעלה ואחד למטה וכאיסר רוחב בין שניהם אבל רבי' האיי גאון ז"ל פיר' שיכוף ראשו עם שחיית צוארו מעט ואז יראה איסר אם הוא מונח לארץ כנגד לבו שמנהג הכריעה כך הוא וסימן לדבר [ישעיה נח] הלכוף כאגמון ראשו. פירו' תשסרי. תשע עשרה הם: פקולי. מוכר צמר גפן קיטון בלעז: ברכה למינין. ביבנה לאחר זמן מרובה שתקנו י"ח ברכות היו אנשים מתרבותו של ישו הנצרי שלמדו להפך דברי אלהים חיים.
<h2>דף כט.</h2>
השקיף. הביט אם יוכל לזכרה. ויש מי שכתב נראה לומ' שלא ירד שמואל הקטן לפני התבה כל השנה וגם לא התפלל אותה כל השנה דאם לא כן איך שכחה ואיפשר שהיה טרוח בתלמודו ולא היה מתפלל אלא לזמנים רחוקים: אין מעלין. ר"ל כשיודע לחזור למקום שטעה הא לאו הכי מעבירין אותו ועומד אחר תחתיו כדתנן בפרק אין עומדין [לד.] טעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה: דאתחיל בה. למשומדים אל תהי תקוה.
פירו' מעין כל ברכה. אומ' בקוצר כגו' אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת וכן כלם: הביננו. אינו חותם אלא חתימה אחת מן אתה חונן עד שומע תפלה אלא שמזכיר ענין כל ברכה וברכה בדרך קצרה: הביננו. כנגד אתה חונן: מול לבבנו. כנגד השיבנו: לסלוח. כנגד סלח לנו: להיות גאולים. כנגד גאולה: ורחקנו ממכאוב. כנגד רפאנו: ודשננו. כנגד ברכת השנים: ונפוצים תקבץ. כנגד תקע בשופר: והתועים. כנגד השיבה שופטינו: ועל הרשעים. כנגד למשומדים, ובהלכות גדולות גריס והתועים השיבם ולמדם לשפוט כדבריך וכתבו ז"ל וכן עיקר: וישמחו צדיקים בבנין עירך [וכו']. כנגד על הצדיקים ובונה ירושלם את צמח וכו'. לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו במתא וכן כתב הראי"ף ז"ל דאין לאומרה אלא בשעת הדחק כגון סכנת הדרך.
אמר רב נחמן אמר שמואל כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות וימים טובים מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה [ב]ברכת השנים. פירו'. ובגמ' מתקיף לה אביי ונכלליה להבדלה מכלל בתוך הביננו כדרך שהוא כוללה בחונן הדעת ולימ' הכי הביננו י"י אלהינו והמבדיל בין קדש לחול קשיא מתקיף לה מר זוטרא ונכלליה שאלה מכלל ולימא הכי ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר כיון דבאמצע ברכה טעי ולא דמי להבדלה דשאני התם כיון דאיתיה בתחלת צלותיה לא מטריד וכתב הגאון רבי' האיי ז"ל דאע"ג דסלקא בקשיא לא מדחיא הא דרב נחמן אמר שמואל כיון דלא סלקא בתיובתא דדילמ' אי מעיינן בה משכחינן לה פירוקא ומשו' קשיא לא דחינן לה וכתבו ז"ל כן נראה מרב אלפס ז"ל שהביאה.
פירו' גבורות גשמים מחזירין. פרש"י ז"ל גבורות גשמים הזכרה בעלמא הוא לפיכך מחזירין שאינה תפלה שיכולה לאומרה בשומע תפלה, אבל בירוש' [פ"ה ה"ב] גרסי' דכותה אם לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה ומה שאלה שהוא מדוחק אומרה בשומע תפלה אזכרה שהיא מריוח לא כל שכן וקתני אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו א"ר אבא בשם ר' יוסה בשלא אמרו בשומע תפלה, וכתב הרשב"א ז"ל ובתוספות ראיתי שהסכימו לדברי הירוש' ע"כ. הא דמחייבינן ליה להחזיר הינו בשלא הזכיר לא טל ולא מטר כדגרסי' בירוש' [שם] והוא דלא אידכר לא טל ולא מטר הא אידכר טל אין מחזירין אותו מפני שהוא מקל ויש מי שכתב שהוא טעות בספר שאינו מקל הוא כלומר שאינו מקלל דטל סימן ברכה הוא וכן נראה מן הגירסא שם בירושלמי עכ"ל. עוד שם בירוש' בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו ובעי התם בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו והתני אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו ומשני בהדה דלא אידכר לא טל ולא מטר ע"כ פרק אין עומדין: מפני שיכול לאומרה וכו'. כתב רבי' האיי גאון ז"ל שאם לא נזכר עד שהתחיל בעבודה מחזירין אותו לשומע תפלה דכיון שיכול לאומרה בשומע תפלה למה מחזירין אותו לברכת השנים והכי משמע מן הירושלמי [שם] דגרסינן להיכן הוא חוזר א"ר שמעון בשם ר' יוחנן בראש חדש אם עקר את רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה אף הכא אם עקר את רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה ע"כ: הא ביחיד הא בצבור. כתבו מגדולי האחרונים ז"ל דלא אידחיא האי תירוצא מעיקר דינא אע"ג דדחינן ליה מדלא נקט מפני ששומעה וכו' והילכך היכא דשמע משליח צבור מתחלה ועד סוף אין צריך לחזור ולא דמי להא דאמרי' בשלהי מסכת ראש השנה [לה.] לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי אבל בני העיר לא ואע"ג דהוו התם מתחלה ועד סוף והם בקיאים דשאני התם דלא התפלל כלל אבל כאן שהתפלל אלא שטעה יוצא הוא בשמיעה משליח צבור והוא שיהא שם מתחלה ועד סוף וכן כתב בעל ההלכות ז"ל וכן הוא בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא וכתב הרשב"א ז"ל בשם התוספות דכל מקום שאמרו אם טעה אין מחזירין אותו כחנכה ופורים ועננו ויעלה ויבא בתפלת הערב כיון שסיים אותה ברכה אע"פ שלא התחיל בברכה אחרת שוב אינו חוזר כלל וטעמ' דמסתבר הוא דכיון דאין להם הזכרה קבועה מפני שאין בהם קרבן מוסף, כל שהוא מתפלל הצריכוהו להזכיר כל שעבר מקום הזכרתן אין צריך להזכיר ואע"ג דבברכת מזון דר"ח נראה דאפי' בלילה כל שלא פתח בהטוב מזכיר דסתמא אמרינ' לה לקמן בפרק שלשה שאכלו [מט.] שאני התם לפי שהוא סוף ברכות של תורה אבל בתפלה לא ואפי' בערבית של ר"ח כיון דבלילה מיהא אין מקדשין אותו אין מחייבין אותו ואע"פ שיש הזכרה קבועה במאורע שלו עכ"ל.
<h2>דף כט:</h2>
פירו' טעה. לאו דוקא טעה אלא אפי' נסתפק לו אם הזכיר את ר"ח אם לאו חוזר והכי איתא בירוש' בהדיא [פ"ה ה"ג] דגרסי' התם בפרק אין עומדי' ר' יעקב בר אחא ר' שמעון בר בא בשם ר' אלעזר ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר מחזירין אותו להיכן הוא חוזר ר' שמעון בר בא בשם ר' יוח' אם עקר את רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה ע"כ: בהודאה חוזר לעבודה. ברכת רצה משום הזכרת ר"ח, ולשומע תפלה משום שאלה של טל ומטר או בשביל עננו בתענית. שנזכר שלא הזכיר של ר"ח בעודו בברכת מודים ואם סיים שאמ' יהיו לרצון אמרי פי קודם שנזכר חוזר לראש מן י"י שפתי תפתח: תחנונים. כגון אלהי נצור ואע"פ שאמ' כבר יהיו לרצון כיון שנזכר קודם שיאמר תחנונים זהו לא עקר את רגליו: אבל אינו רגיל לומר תחנונים. בשאר ימות השנה אע"פ שנזכר קודם שעקר את רגליו ממש מ"מ כיון שאמר יהיו לרצון אמרי פי הרי השלים כל תפלתו והרי הוא כעקר את רגליו ממש וחוזר לראש: מכלל וכו'. דכי עקר את רגליו ממש אע"פ שרגיל בשאר ימות השנה אלא שעכשו לא נזכר ועקר חוזר לראש, הראי"ף ז"ל לא הביא האי דיוקא דמכלל ונכון דפשוט הוא.
פירו' קבע. מפרש בגמ': פרשת העיבור. מפרש בגמ' שהן פורשין לדבר עבירה: פירו' כמשאוי. שאומ' זה חק קבוע עלי להתפלל צריך אני לצאת ידי חובתי: תחנונים. כלומ' שאינו יכול לכוין לשאול צרכיו: פירו' עוברה. מעוברת: לפניך. לרחם עליהם: פירו' ודעתן קצרה. שאין יודעין לפרש צרכיהן: והטוב בעיניך. מה שגלוי לפניך שהוא טוב להם.
פירו' תרתח. תכעוס שמתוך הכעס אדם בא לידי חטא: תרוי. תשתכר ביין: המלך. טול רשות מרבונו של עולם: פירו' יהי רצון וכו'. זו אחת מן הברכות שאין פותחות בברוך ודכותה תפלה קצרה וכתבו ז"ל יש חילוק בין תפלת הדרך לתפלה קצרה דתפלה קצרה נתקנה במקום סכנה ותחת שמנה עשר' אבל תפלת הדרך באדם (שרוצה) [שיוצא] לדרך אפי' התפלל שמנה עשרה ע"כ.
<h2>דף ל.</h2>
לשתתף. שלא יתפלל לעולם בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת: משיחזיק. ואם שכח ולא התפללה עד שהלך דרך רב עד איזה שעור יכול להתפללה אם נזכר, עד פרסה הא אם הלך יותר שוב אינו מתפלל אותה שכבר עבר זמנה, ובהלכות גדולות מפרש כמה מהלך רוצה לילך שיהיה חייב בה עד פרסה הא למהלך פחות מפרסה לא מצלי לה: קם. להתפלל אותה מעומד: לשמעיה. משרתו: מאי קא עביד. דרב ששת מאור עינים הוה: מהיות טוב. כיון שחברי עומד: אל תקרא רע. להתפלל מהלך אע"פ שמותר, וכתב הראי"ף ז"ל משמ' מהא דכרב חסדא טפי עדיף: פירו' לא בעי צלויי. דקדקו המפרשי' ז"ל משמע מהכא דאין להתפלל הביננו ולמפטר מתפלתו שלמה אלא בשעת הדחק וכן כתב רב אלפס ז"ל כגו' שהיה מהלך במדבר וכיוצא בו ויש מי שכתב נראה דאינו מקום סכנה ממש דבמקום סכנה ממש תקנו תפלה קצרה וכן נראה מן התוספות דאמרי דהוא הדין דהוה מצי למימר איכ' ביניהו דאלו תפלה קצרה אינו מתפלל אלא במקום סכנה.
פירו' בספינה וכו'. שאינו יכול לעכבם וספינה גדולה מאסדא: פירו' אין דעתו מיושבת. שקשה עליו עכוב הדרך וכתבו מן המפרשי' ז"ל וכן כתבו בתוספות דאפי' שאינו במקום סכנה (ואין) [אין] צריך להחזיר את פניו כנגד ירושלם אלא רוכב על בהמתו והולך לדרכו. כללא דמילתא בשעת הדחק שאדם טרוד ודחוק הקלו עליו שיתפלל הביננו ודוקא מעומד במקום סכנה כמו גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה כדי שיתפלל בזמנה ואפי' מהלך. היה רכוב ישב במקומו ויתפלל כל תפלתו: פירו' זמן ק"ש. והוא כשחמה זורחת ונקרא הנץ החמה ולשון הירושלמי [פ"א ה"ב] כשהחמה מטפטפת בראשי ההרים הוא הנץ החמה: מקדמי ומצלו. קודם הנץ החמה: מעומד עדיף. הילכך יתפלל בביתו שיכול לכוין לבו יותר ממי שרוכב והולך: מסמך גאולה. כתב הר"ם מקוצי ז"ל בשם הראי"ף והר"ם במז"ל שבשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך קורא לכתחילה משיעלה עמוד השחר מהא דר' שמעון בן אלעזר וכן כתב ר"ח ז"ל: דרגלא. שבת של קודם הרגל שנהגו לדרוש: לפרקא. לדרשא: קשישי מינן. זקנים וחכמים יותר ממנו: דעבדי הכי. אלא מצוה יותר לסמוך ולפיכך מתפלל כמות שהוא יושב בתוך הצבור ולא היה רוצה לצאת שלא להטריח הצבור לעמוד לפניו ואע"פ שאין דעתו מיושבת כל כך ולפיכך חוזר ומתפלל בביתו: פירו' שנ' והתפללו אל י"י. וכתבו בתוספות וכהך שמעתא קימ' לן והשתא באלו המלכיות אנו במערב של ארץ ישראל ולכך אנו מכונין פנינו למזרח וכן הוא אומ' בדניאל [ו] וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם.
פירו' חבר עיר. חבורת עיר וזהו צבור, שלא תקנוה אלא בעשרה אבל יחיד פטור: משמו. של ר' אלעזר: כל מקום וכו' היחיד פטור. לפי ששליח צבור פוטרו אבל מי שאין שליח צבור פוטרו שאין שם חבר עיר היחיד חייב בתפלת מוסף והינו דאיכא בין ר' יהוד' ולתנא קמא אליבא דר' אלעזר.
<h2>דף ל:</h2>
פירו' קרא. מפני שהיה עוסק במקר' קוראו כן, וקימ' לן כרבנן דאמרי בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר ולכך מצלינן האידנא מוסף ביחיד: ר' אמי ור' אסי אע"ג דאיכא תליסר בי כנישתא בטבריה לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. פירו'. יש מן המפרשי' ז"ל שדקדקו דמכאן נמי משמ' שמתפללי' מוסף ביחיד דאם לא כן איך היו מפסידין תפלת מוסף: פירו' והדר צלי. הינו מוסף לומ' שיחיד חייב במוסף: מעיקרא וכו'. ולא היה מוסף אלא שחוזר תפלת שחרית מפני שלא כיון מעיקרא: מאן גברא רבה. כלומ' ר' יוחנן שהעיד לנו יפה דקדק שבשביל תפלת מוסף הדר וצלי: פירו' כמה ישהא. מי שיש [לו] להתפלל שתי תפלות כגו' שטעה, או שחרי' ומוסף: חד אמר. ובלישנא בעלמ' פליגי וחד טעמ' הוא לומ' שתהא דעתו מיושבת עליו לערוך דבריו בלשון תחנה ופירש בירושלמי [פ"ד ה"ו] דהינו כדי מהלך ד' אמות.
פירו' מפני שתפלת המוספין לפניו. שמזכיר בה ר"ח: אבל ביחיד וכו'. כתב הר"ם ז"ל מקוצי בשם ה"ג והשאלתות ז"ל שאם שכח אדם יעלה ויבא או כל דבר שיצטרך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי שליח צבור מראש ועד סוף ומוציאו ידי חובתו. אומר רבי' יצחק ז"ל שראה ר"ת ז"ל שחזר אחר מודים בדבר שאם לא אמרו אין מחזירין אותו עכ"ל: שאין מקדשין וכו'. ומדקדק בה"ג ז"ל דאפי' שכח של שבת בלילי שבת היה לנו לומ' דאינו חוזר כיון דקימ' לן תפלת ערבית רשות ואומ' שאנו למדים מכאן דמה שהוא רשות הוא למי שלא רצה להתפלל אותה לעולם אבל אם מתפלל אותה (כלל) כבר קבלה עליו ודינה כתפלת חובה שאם טעה בה חוזר. לשון הראי"ף ז"ל גרסינן בסנהדרין בפרק היו בודקין [מא:] אמ' ר' יוח' עד מתי מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתו ועד כמה נהרדעי אמרי עד ששה עשר אמ' ר' יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה כתי' הכא [שמות יב] החדש הזה לכם וכתי' התם [שם טו] זה א-לי ואנוהו תאנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חדש וחדש דיין אמ' אביי הילכך מברך מעומד מאי מברך כדרב יהוד' דאמ' בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם א-ל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר יוצרם על כבוד מלכותו ברוך מחדש חדשים עכ"ל. יש ספרים שאין כתוב בהם בברכה זו שם ומלכות לא בפתיחתה ולא בחתימתה אלא ברוך אשר במאמרו ובספר הר"ם ז"ל מקוצי יש בפתיחתה שם ומלכות ובחתימתה שם לבד בא"י מחדש חדשים.
פירו' כובד ראש. דרך הכנעה: שוהין. במקום שבאין להתפלל כדי שישכחו כל עסקיהם ויהיו מכונים לבם למקום: לא ישיבנו. להפסיק תפלתו, ובגמ' מוקי לה במלכי ישראל: ואפי' נחש. בגמ' מפרש למה נקט נחש: פירו' מנא הני מילי. דאין עובדין אלא מתוך כובד ראש: עבדו. ועבודה זו תפלה כדתניא בספרי [פ' עקב] ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה: בדיח. שמח: בכל עצב וכו'. כשאדם מראה עצמו עצב יש לו מזה שכר: תפלין וכו'. והם עדות שממשלת קוני עלי.
מר בריה דרבנא עבד הלולא לבריה חזא רבנן דהוו בדיחי טובא אייתי כסא דזכוכיתא חורתא ותבר קמיהו ואיעציבו וכל כך למה דאמ' ר' יוח' משו' ר' שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנ' [תהילים קכו] אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל י"י לעשות עם אלה, בזמן שיאמרו הגוים הגדיל י"י לעשות עם אלה, אמרו עליו על ר' שמעון בן לקיש שלא מלא שחוק פיו מכי גמרא האך שמעתא מפומיה דר' יוחנן רביה: לשון הראי"ף ז"ל גרסינן בגיטין בפרק קמא [ז.] שלח ליה למר עוקבא זימרא מנא לן דאסור שירטט וכת' ליה [הושע ט] אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ולישלח להו [ישעיה כד] בשיר לא ישתו יין אי מההיא הוה אמינא אמאנא הוא דאסור אבל זימרא בפומה שרי קמ"ל דאסיר, רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה אמ' ליה לא סבר לה מר [יחזקאל סו] הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם אמר ליה דומיא דכהן קאמ' דהיינו בגברי. עוד לו ז"ל גרסי' בסוף סוטה [מח.] אמר רב אודנא דשמע זימרא תעקר אמ' רבא זימרא בביתא חרבה בסופה שנ' [צפניה ב] קול ישורר בחלון חורב בסף אמר רב יוסף זמרן גברי ועניין נשי פריצותא זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת למאי נפקא מינה לבטולי האי מקמי האי אמר ר' יוח' כל השותה יין בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם שנ' [ישעיה ה] הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וגו' וכתי' [שם] לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא. עוד לו ז"ל גרסינן פרק חלק [קא.] ת"ר הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הב"ה ואומרת רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו גוים אמ' לה הב"ה בתי מה יעשו בני בשעה שאוכלין ושותין ושמחין אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה נביאים וכתובים ואם בעלי משנה יעסקו במשנה בהלכות ובהגד' ואם בעלי תלמוד יעסקו בהלכות פסח בפסח ובהלכות עצרת בעצרת ובהלכות החג בחג, העיד ר' שמעון בן אלעזר משום ר' יהושע בן חנניא הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנ' [משלי טו] ודבר בעתו מה טוב: פירו' שירטט וכתב. משום דאמרינן [גיטין ו:] שארבע תיבות מפסוק אין כותבין בלא שרטוט וכבר כתבנו התם בשם רבוואתא ז"ל דהינו דוקא בכתב אשורית שכותבים ספרים אבל כתיבה אחרת אפי' בלא שרטוט כותבין ושרטוט דאמרינן הינו דוקא (בכתב אשורית שכותבין ספרים אבל) שטה ראשונה אבל (כתיבה אחרת אפי' בלא שרטוט כותבין) שאר שטות לא צריך לשרטט: אמאנא. כלי דגבי שתיה מצינו כלי זמר: זימרא בפומא וכו'. פירש הגאון ז"ל דהא דאמרי' זימרא בפומא אסור, הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח אדם יפה ביופיו כגון שהישמעאלים קורין אשע"ר, אבל שירות ותישבחות וזכרון חסדיו של הב"ה אין אדם בישראל שהמחה בזאת: כלילא לברתיה. הא דאסרי' כלילא דוקא לחתנים דומיא דכהן גדול דיש שמחה לפניו אבל שאר כל אדם לא והכא דקא גדיל כלילא לברתיה בהלולא הוה, ואפי' הכי שרי דדומיא דכהן גדול קאמרי' ואי קשיא הא דתנן במסכ' סוטה [מט.] בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות הא פרישו התם מאי עטרות כלות עיר של זהב אבל כלילא דנשי לא גזרו אפי' כשהיא כלה ועיר של זהב נמי בשאר נשים שרי ולא אסרו אלא בשבת דהא ר' עקי' [שבת נט:] עבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא כך פי' ר"ת ז"ל: לבטולי האי וכו'. אם נהגו בשתי אלו ולא נוכל לבטל שתיהן נבטל היותר קשה והוא זמרן נשי.
<h2>דף לא.</h2>
פירו' הלכה פסוקה. שאינה צריכא עיון שלא יהא מהרהר בתפלתו: שבעה נקיים. לבד מאותו יום שפוסקת בו והתורה לא החמירה להצריך שבעה נקיים אלא לזבה שנאמ' [ויקרא טו] ואם טהרה מזובה וגו' ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה: מכניסה במוץ. קודם שידפנו הרוח במירוח שאז אינו נקרא עדין דגן ובמעשר ראשית דגנך כתי' [דברים יח] הלכך מן התורה לא הוקבעה עדין למעשר ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה לעולם מקרי עראי דתנן במס' פאה [פ"א מ"ו] מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור דאכילת קבע הוא: פירו' כמתני'. דתנן אלא מתוך כובד ראש: כבריתא. דתניא מתוך הלכה פסוק', כהני דלעיל שהם תרוצין ואין מהרהר בהם: קלות ראש. חלוף כובד ראש: דבר הלכה. ירושלמי [פ"ה ה"א] אמר ר' ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה: שבח ותנחומין. כגון מקראות הסדורים מיציאת מצרים וכיוצא בהם, וכתבו בתוספות קימא לן כרבנן, ולכך אין להתפלל מתוך קלות ראש ושיחה ושחוק אלא מתוך כובד ראש ולכך נהגו לומ' פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה. ירושלמי [פ"ה ה"א] ר' ירמיה בשם ר' אבא בר זזא הבא מן הדרך אסור להתפלל מה טעם [ישעיה נא] ושכורת ולא מיין ר' זריקא ר' יוחנן בשם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אף המיצר, וגרסי' בערובין בפרק הדר עם הנכרי [סה.] שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא: לעיל שכן מצינו נביאים וכו'. ירושלמי [שם] אמר ר' אלעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות אמר ליה ר' יוח' אף בדברי תנחומין חתם כדכתי' [ירמיה נא] ואמרת ככה תשקע בבל וכו' והא כתי' [ישעיה סו] והיו דראון לכל בשר בגויים הוא עסוק והכתי' [איכה ה] כי אם מאוס מאסתנו, השיבנו [שם] תחת כי אם מאוס מאסתנו.
פירו' תכין לבם. אם תכין לבם אז תקשיב אזנך: שויתי י"י. הראי"ף ז"ל גרסינ' בפרק מצות חליצה [קה:] אתא ר' ישמעאל בר' יוסי ואמ' הכי אמ' אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות חד [מלכים א'] והיו עיני ולבי שם וחד [איכה ג] נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים: פירו' כך היה מנהגו. יש מי שכתב דמדאמרי' אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת משמע דלא איירי בשמונה עשרה דבהני ודאי אינו רשאי לזוז ממקומו אלא בתחנונים שלאחר תפלה קאמ'. ומי' בתוספות פסקו מכאן שמותר לשחות באמצע ברכה וברכה וכתבו דלכך נהגו העולם בראש השנה ויום הכפורים לשחות כשמתפללי' זכרנו ומי כמוך אבל בסוף הברכות אין שוחין והינו דאמרינן לקמן [לד.] אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה: היה מקצר. כדרך שאר בני אדם שלא להטריח הצבור לפי שדרך שליח צבור להמתין הגדול: צרכיו. כגון ברכות דאתה חונן עד שומע תפלה: ואחר כך יתפלל. שלש ברכות ראשונות שהן של שבח: רנה זו תפלה. שבח: (תחנה) [תפלה] זו בקשה. שאלת צרכיו: אחר אמת ויציב. קודם שלש ראשונות דבעינן שיסמוך גאולה לתפלה. לשון הראי"ף ז"ל גרסי' בע"ז [ח.] אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומ' בסוף כל ברכה וברכה אומ', אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרו בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומרו בברכת השנים אמ' ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומ' אחר תפלתו אפי' כסדר יום הכפורים אומר.
פירו' וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו. וכדתניא לעיל פרק מי שמתו [כד:] כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה ומי' כל המשמיע קולו לצורך מותר כגון שאינו יכול לכוין דעתו כדאיתא לעיל פרק מי שמתו ודוקא שאינו מתפלל בצבור כדאיתא התם ואי נמי אם משמיע קולו כדי שישמעו אחרים וילמדו ממנו להתפלל מותר כדאיתא בירושלמי פרק תפלת השחר [ה"א] דגרסי' התם ר' בא בר זבדא הוה מצלי בקלא ר' יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה אמר ר' מנא בני ביתיה של אבא ילפון צלותא מן אבא: מכאן לשכור. ירושלמי בפ"ק דמסכת תרומות [ה"ד] א"ר זעירא בעי קומי ר' יוסא שכור מהו שיברך ברכת מזון אמר ליה [דברים ח] ואכלת ושבעת וברכת כתי' אפי' מדומדם, כלומ' שאינו יכול לדבר מתוך שכרותו דהכי משמ' ואכלת וכו'. הראי"ף ז"ל, גרסי' בפרק הדר עם הנכרי [סד.] אמ' רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל (אין) תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היכי דמי שתוי והיכי דמי שכור שתוי שיכול לדבר בפני המלך שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך.
<h2>דף לא:</h2>
לרואה דבר מגונה. כתבו בתוספות אע"ג דליכא אסורא, דבדאיכא איסורא הוכח תוכיח כתי' [ויקרא יט] ופשיטא מילתא: שאסור לישב בד' אמות. יש מפרשי' דמלשון עמכה משמ' שאף הוא עמה בעמידה ויש מפרשי' מדכת' עמכה בה' משמ' שהיתה עומדת באמה חמישית ולא ברביעית וכתבו בתוספות דארבע אמות מכל צד הוא דאסור בין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין ופירשו בתשובת הגאונים דדוקא ביושב ובטל אבל אם עוסק בק"ש ובברכותיה מותר וכתב הרשב"א ז"ל ושמעתי שכן אמרו בירושלמי, והרא"ש ז"ל כתב דמדאמרי' אסור לישב משמ' שאם היה יושב בטל והמתפלל בא בגבולו שאין צריך לעמוד דלא אסרו אלא מי שבא לישב אבל מי שהיה מיושב כבר לא.
פירו' [ניתיב תעניתא]. יתענה למחר דהכי משמ' לישנא דעל תעניתא: של שבעי' שנה. כלומ' אף אם נגזר עליו מנעוריו לפי שהתענית קשה לו בשבת שהכל מתענגין והוא מתענה. ורבינו האיי גאון ז"ל ורוב המפרשי' ז"ל פרשוה בתענית חלום ומשום דאף תעניתו הרי הוא עונג לו יותר מאכילתו מפני שהוא נבהל ולבו דוה על חלומו וכשיושב עליו בתענית ומקוה שתעניתו יפה לחלומו לבטלו [שבת יא.] כאש בנעורת הוי זה מתענג בתעניתו. ומ"מ כיון שלא ענג שבתו באכילה כדין תענוג שאר בני אדם לפי' הוא צריך שישב תענית על תענית וכן הוא במדרש תלים. וכת' הרשב"א ז"ל מסתברא דהא דאמרי' ליתיב תעניתא וכו' לאו חיובא הוא להתענות יום ראשון שלאחר השבת מיד אלא שראוי לעשות כן כשאיפשר לו כדי שלא יתאחר ויתעבר מבקשת הרחמים והסליחה אבל במי שאי איפשר לו או שהוא תשוש וירא להתענות שני ימים בזה אחר זה יכול הוא להתעכב עד יום אחר וישב בתענית על תעניתו, ולענין תפלת עננו למי שיושב בתענית בשבת פסק בהלכות גדולות להדי' שאומר עננו באלהי נצור וכו' ונראה שכוללו באלהי נצור כדי שלא יקבע ברכה לעצמו או שמא כיון שאינו קובע תוך שמנה עשרה אין לחוש וכן כתבו בתוספות. ומן הירושלמי [פ"ד ה"א] משמע קצת דאמר בשם ר' אבא דאומרו בעבודה אלא שבירושלמי יש בו טעויות הרבה והעלוהו כל המפרשי' בצ"ע.
<h2>דף לב.</h2>
פירו' שבחו. זמירות דאין לומ' זמירות אחר תפלה אלא כמו שעשה משה בפרשת ואתחנן וכתב הר"ם ז"ל מקוצי בשם הר"ם ז"ל גאון וזה לשונו מי שאחר לבא לבית הכנסת בבקר עד סיום הזמירות אומ' ברוך שאמר ומדלג עד תהלה לדוד ומדלג עד הללויה הללו אל בקדשו עד שם תפארתך ומדלג לישתבח ויתפלל עם הצבור.
הראי"ף ז"ל גרסי' בפרק קמא [ד:] א"ר אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. גרסינן בפרק כל כתבי [קיח:] א"ר לוי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום והאמ' מר כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קא אמרי' בפסוקי דזמרא: פירו' תהלה לדוד. אשרי ג' פעמים בכל יום בכונה: מובטח לו. לפי שיש בו שבח והודאה למקום ושמפרנס כל העולם כלו ברחמיו ומכין להם כל צרכיהם: מחרף ומגדף. שמוציא שם שמים לבטלה שמברך לפניו ולא תקנוהו חכמי' אלא לימי נסים ויש מפרשים אפי' שלא יברך לפניו ונקרא מחרף כיון שהנביאים לא תקנוהו אלא לאומרה לפרקים לשירה ולהודאה וזה קוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר לשיר ומתלוצץ: בפסוקי דזימרא. יש ספרי' שכתו' ומאי ניהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל י-ה וכתבו ז"ל ותקינו רבנן למימר ברכה מקמיהו וברכה מבתריהו מאי נינהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאישתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים להו, עוד כתבו שעיקר פסוקי דזימרא הם שני מזמורים של הלולים הללו י"י מן השמים הללו אל בקדשו.
<h2>דף לב:</h2>
פירו' וסמיך ליה. שלא נענה אלא לתפלה. פירו' ומעיין. שמצפה שתבא שאלתו בזכות שהאריך בתפלתו: סוף. כשאינה באה: בא לידי כאב לב. אבל כשמתכוין בתפלתו ואינו ממתין בשביל כך שיעשו כל רצונו זו זכות היא ומאריכי' לו ימיו ושנותיו והכי אמרי' בפרק מפנין [קכז.] ששה דברים אדם אוכל פירותיהן עיון תפלה ובקור חולים אבל כשמעיין ומצפה אדרבה אמרי' פרק הרואה [נה.] שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה [וכו']. ובפרק גט פשוט [קסד:] דקאמ' שלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה [וכו'], זהו העיון החשוב דאמרן כלומ' שאין אדם יכול לכוין בתפלתו כראוי וכדאמרי' בירוש' [פ"ב ה"ד] נתפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון ר' ירמיה בשם ר' אלעזר נתפלל ולא כוון לבו אם יודע שאם יחזור [ויכוון את לבו] יתפלל ואם לאו אל יתפלל אמר ר' חייא רבה מן יומוי לא כונית אלא חד זמן בעינא מכוין והרהרית בלבאי מאן עייל קומי מלכא אלקפטא או ריש גלותא אמר ר' מתנאי מחזיקנא טיבו לראשוי דכי מטי למודים כרע מגרמיה.
פירו' ולא נענה. לא שיעיין שיענה על כל פנים אלא לומר כשמתפלל ושואל צרכיו לפני המקום לא יתיאש מלהתפלל עוד אע"פ שלא נענה עדין דשמא עדין אינו ראוי לכך ושמא תבא שאלתו כשמקוה תמיד ומכוין בתפלתו.
פירו' אשרי יושבי. בתחלה יושבי והדר יהללוך. פירו' ישבו ישרים. בתחלה יודו ואחר ישבו, וכתבו ז"ל שמפני שאמרנו טעם ישהא מקרא דכתי' אשרי תקנו לומר אשרי קודם תהלה לדוד אע"פ שהוא המזמור שלמעלה הימנו ומפני שהוי שאמרנו אנו אומרים גם כן מפסוקי דזמרה עד שמנה עשרה שהיא התפלה ואחר שמנה עשרה עד שלא נצא מבית הכנסת.
פירו' הא דאפשר. כגון שהוא סמוך לגמר תפלתו שאיפשר לקצר לא יפסיק אלא יקצר ועולה אבל אי לא איפשר לגמור אפי' בקצור יפסוק.
<h2>דף לג.</h2>
פיס' ואפי' נחש כרוך וכו' אמ' רב יוסף לא שאנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. פירו' פוסק. לפי שהוא רגיל להזיק יותר מנחש ובנחש נמי אמרי' בירוש' [פ"ה ה"א] דהינו דוקא כרוך אבל היה מרתיע ובא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס להזיקו. אמר רב יצחק בריה דרב יהודה ראה שוורים פוסק דתני רב הושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו.
פירו' מזכירין. משיב הרוח נקראת הזכרה מפני שאינה לשו' בקשה אלא לשון הזכרה בשבח: ושואלין. ותן טל ומטר שהוא לשון בקשה ולפיכך נקראת שאלה: והבדלה. אתה חוננתנו בחונן הדעת מתוך שהיא חכמה, שהחכם יודע להבדיל בין קדש לחול: ואם הבדיל בזה או בזה ינוחו לו ברכות על ראשו. פירו'. כתבו ז"ל הא פסיקנא דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וא"כ הא דר' חייא אריכא ליתא אלא שאני כתבתיה משום שנלמוד ממנה דין ברכה שאינה צריכה.
<h2>דף לג:</h2>
פירו' טעה וכו'. שלא הבדיל בתפלה, ואכל או עשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס: חוזר לראש. כיון שטעה אפי' בכוס חוזר ויתפלל ויבדיל בתפלה: הלכתא מאי. משום דבעינן לעיל המבדיל בתפלה מהו שיבדיל על הכוס, וכתב הראי"ף ז"ל דהלכת' כתנא קמא דאמ' הבדלה בחונן הדעת, וי"ט שחל להיות באחד שבת קימ' לן כרב ושמואל דתקינו מרגניתא בבבל ותודיענו לומ' ותודיענו במקום ותתן לנו וכשיגיע לבין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת וקדשת את עמך ישראל [אומר] ותתן לנו י"י אלהינו מועדים לשמחה וכו' ומסיים מקדש ישראל והזמנים.
פירו' על קן צפור. אנשים שמראים עצמם כמתכונים להעמיק בתחנונים ואומרי' רחום וחנון אתה ועל קן צפור מגיעים רחמיך שאמרת לשלח את האם או שאמ' על טוב שאתה עושה לנו יזכר שמך או שאמ' שתי פעמי' מודים מודים משתקין אותו, ובגמ' מפרש טעמ': ולא יהא סרבן. ששאר היורדים לפני התיבה צריכין לסרב כלומר איני כדאי לכך עתה בשעה זו לא יהא מסרב שגנאי הדבר שתהא התפלה מופסקת כל כך: פירו' שמטיל קנאה. לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו: מדותיו. מצותיו: רחמניות. והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וחקותיו וגזירותיו אף בדברים שיש לשטן ולאומות העולם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו.
פירו' דכתבינהו משה. בפרשת [דברים י'] האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים: ואנשי כנסת. עזרא כשהתפלל על מעל הגולה בספר עזרא [נחמיה ט], וכתב רבי' האיי ז"ל דהני מילי בתפלה שאין מקלסין בתפלה יותר מדאי אבל חוץ מן התפלה כל זמן שאינו טועה יקלס.
פירו' מילתא מילתא. רש"י ז"ל וכן בתוספות דאמ' מילתא מילתא וכופלה לא מחזי כשתי רשויות אלא כמתלוצץ הילכך מגונ' הואי דהוי אבל שתוקי לא משתקינן ליה אבל אמר פסוקא פסוקא משתקינן ליה דמחזי כשתי רשויות, אבל ר"ח ז"ל ורבי' האיי גאון ז"ל פירשו בהפך, הילכך טוב להזהר מאד, אבל לכפול כמה פעמים י"י הוא האלוקים אין להקפיד דקרא [מלכים א' יח] נמי כופלו, ובירושלמי כתי' [פ"ה ה"ג עיי"ש] מודים מודים הדא דתימ' בצבור אבל ביחיד תחנונים הם. חברותא וכו'. מנהג אדם בחברו ינהוג אצל המקום ולא יזדהר בתפלתו: בארזפתא. קורנס ותשם את המקבת [שופטים ד] מתרגמינן ארזפתא.
<h2>דף לד.</h2>
פירו' טעה. אם דילג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדילג זה ואומ' כסדר משם ולהלן וקימא לן כפשיטותא דבריתא שמתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ואע"ג דתירצה רב הונא לא סמכינן אשינויי לאפוקי מתניתא מפשטא הילכך מתוקמא מילתא דרב אסי הלכת' דאמצעיות אין להם סדר שאם טעה ודילג אחת מהן חוזר ממנה לבד ולא מאתה חונן וכן הסכים רבי' אלפסי ז"ל עם רוב המפרשי' ז"ל, ומי' לא יאמר אותה בפני עצמה במקום שזוכרה אלא צריך שיחזור מאותה ברכה ממש עם הברכות הבאות אחריה כסדר והביאו ראיה מדגרסינן במגלה [יז.] הקורא אותה למפרע לא יצא תאנא וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה, אלמ' שחוזר לאותה ברכה שטעה ומתפלל כסדר אע"פ שכבר התפלל האחרות דאם היה מתפלל אותה ברכה שלא במקומה א"כ הוי למפרע וכן תניא בתוספת' [פ"ב ה"ד] להדיא קרא את המגלה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד הסוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן בק"ש, אבל שלש ראשונות ושלש אחרונות חוזר לראש ולעבודה דשלש ברכות הללו כחדא חשיבן. וכתבו בתוספות דבתענית צבור ששליח צבור קובע ברכה לעצמו שאומ' עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלתו אין מחזירין אותו דכיון שהיה צריך לחזור ולומ' על הסדר הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו.
פירו' לא ישאל אדם צרכיו. כתבו רוב הגאוני' ז"ל דה"מ צרכי יחיד אבל צרכי רבים יש שואלין בין בראשונות בין באחרונות, וכתבו מן המפרשי' ז"ל דכן נראה דמאי שנא מיעלה ויבא דאמרי' בעבודה וכן כל דבר שהוא להבא שאומרו בעבודה וכן זכרנו לחיים וכתוב לחיים ובספר חיים, וכתבו בתוספות שאלו טעה ולא הזכיר זכרנו ומי כמוך ובכן בשלש ראשונות חוזר לראש כאלו טעה בגופן של ברכות וכן בוכתוב לחיים ובספר חיים שבאחרונות כעין שחייבו לחזור בראשי חדשים, ויש מי שכתב וזה קצת תימ' דהא לא הצריכו לחזור אלא במאורע היום שיש בו קרבן מוסף
פירו' שאדם שוחה. וכתבו בתוספות הטעם מקרא דכתי' [בראשית כד] ואקוד ואשתחוה [לה'] ואברך, ועוד דדרך ארץ הוא שמשתחוין כשבאין לפני מלך או כשנפטרין מלפניו: באבות. היא ברכה ראשונה של י"ח אלהי אברהם וכו' ובסוף פרק קמא [יב.] מפורש כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם בתחלת הברכה: וסוף. ברוך מגן: ובהודאה תחלה. היינו מודים: ובסוף. הינו ברוך אתה הטוב שמך וכו'.
<h2>דף לד:</h2>
אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי. פירו' דמצלו. כשנופלין על פניהם אין פושטין רגליהם אלא מטין על צדיהן, כתבו בתוספות בשם רבי' האיי גאון ז"ל דמצלי אצלויי שלא יראה כמשתחוה למה שלפניו, ונראה דמשום שהיה שם רצפת אבנים וסברי דאסור משום [ויקרא כו] ואבן משכית לא תתנו וגו' אפי' בלא פשוט ידים ורגלים מדרבנן וכן במגלה [כב:] רב על לבי כנשתא ונפול כולי עלמא על אפיהון ורב לא נפל משום דרצפה הוה קמיה, ויש מי שכתב דמשום זה נהגו לשים גמי בבית כנסיות ומי' לעיל כתבנו טעם אחר בדבר, ולשון הראי"ף ז"ל גרסינן בפרק הוציאו לו את הכף [נג:] אמר ר' אלכסנדראי א"ר יהושע בן לוי המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחריו ואחר כן יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל ומשו' שמעיה אמרו נותן שלום לימינו ואחר כך נותן שלום לשמאלו שנ' [דברים לג] מימינו אש דת למו ואומר [תהילים צא] יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, רבא חזייא לאביי דהוה יהיב שלמא לימיניה ברישא א"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך שהוא ימינו של הב"ה, אמ' רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דמפס' להני שלש פסיעות בכריעה אחת ומשמיה דרב מרדכי אמרו כיון שפסע שלש פסיעות לאחריו איבעי ליה למיקם התם, משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב שב על קיאו אלא איבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח צבור וכדפתח שליח צבור הדר לדוכתיה ואיכא מאן דאמ' עד דמטי שליח צבור לקדוש, והרשב"א ז"ל כתב בתשובה [סימן תל"ו, תרע"ה] דלשון דומה וכו' נאמר במסכת יומא [פו:] על מי שהתודה על עברות שעשה ביום הכפורים שעבר שחוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים זה וכן זה אם חוזר לאלתר דומה שרוצה לחזור להתפלל ולהתודות על מה שהתפלל כבר ע"כ.
פירו' כרע תחלה וסוף. כדפירשנו בסמוך וכת' הראב"ד ז"ל דהא שלא הוכיח ממתני' דתנינן בהדיא משום דלאו בכריעות דיחיד המתפלל מיירי רבא אלא בכריעות דמודים דרבנן כדגרסי' בירוש' [פ"א ה"ה] הכל שוחחי' עם שליח צבור בהודאה א"ר זעירא ובלבד במודים הילכך נשמע מהכא ששוחחין במודים דרבנן בסוף וכתב הרשב"א ז"ל ובמודים דרבנן לא ראיתי מי שחותם בו, והודאה בלבד היא ואלא מי' מצאתי בירושלמי [שם] דמכלתין דכולהו אמוראי חתימי ביה בא"י אל ההודאות אע"פ שאינה פותחת בברוך שמא עשאוה כסמוכה לעבודה ואי נמי יש קצת שחותמות ואינן פותחות ואע"פ שאינן סמוכות עכ"ל.
פירו' שגורה. סדורה: תפלתי. כשאני מתפלל בעדו: בפי. במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני צריך להאריך בתחנונים: הוא מקובל. ואני אומר זה חי: מטורף. לשון [לעיל ה:] טורפין לו תפלתו בפניו כלומ' שאינה מקובלת: פירו' אהייא. באי זה מן הברכות אמרו שאם טעה סימן רע לו: באבות. שהיא תחלת התפלה ורמז הוא שאין חפץ בה.
פירו' חלונות. החלונות גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע: פירו' חציף. שאין לו יראה אימה (ויראה) ובשת: בפקתא. בבקעה שכשהוא במקום צניעות ומקום מכוסה חלה עליו אימת מלך ומפחד ממנו ולבו נשבר: פירו' כסוי חטאה. משום דמתבייש מחטאו אבל אי מפרש לחטאיה דומה כמי שאינו מתבייש עליו ואמרינן לעיל פרק קמא [יב:] כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו מיד שנ' [יחזקאל טז] למען תזכרי ובשת [וכו'] בכפרי לך לכל אשר עשית וגו'.
<h2>דף לה.</h2>
פירו' חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמו וכן הפת: ר' יהודה אומר וכו'. משום דר' יהודה בעי הכר ברכה לכל מין ומין ובכלל פרי האדמה הם. פירו' קדש הלולים. מכאן משמע שטעונין ברכה לפניו ולאחריו דהלולים משמע תרי, ובגמ' דייק אשכחן כרם דקרא דהלולים בכרם כתי' כדתניא ר' אומ' נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמ' להלן [דברים כב] ותבואת הכרם מה להלן כרם אף [כאן] כרם ואתי שפיר קרא דהלולים דמשמ' תרי חד אחליה לקדושתיה והדר אכליה כלומ' הלול של חלול וחד לברכה, אלא כל שאר מילי מנא לן אלא סברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וקרא דהלולים אסמכתא בעלמ' הוא דקרא איצטריך למדרש חד הלול לומ' אחליה לקדושתיה והדר אכליה ואידך הטעון שירה דהיינו יין טעון חלול, הילכך קרא דובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש לא איירי אלא בכרם נמצא שאין אנו חייבין בחלול פירות רבעי אלא מכרם לבד וכן משמע מפלוגתא דר' חייא ור' שמעון בר' חד תאני נטע רבעי וחד תאני כרם רבעי וקימ' לן [לקמן לו.] המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ נמצא שאין אנו חייבין לנהוג רביעית בשום פירות אלא בכרם וכן כתבו בתוספות, וכתב הרשב"א ז"ל בשם בעל המאור ז"ל דאין אנו חייבין בגפן יחידית עד שיהיו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כזה או כזה דבלאו הכי לא מקרי כרם, וכתבו בתוספות שנוכל לחללם על שוה פרוטה וישחוק אותו היטב ויטילנו לים.
<h2>דף לה:</h2>
פירו' ומאי שנא מיין. הא אישתני לעלויא כיין ואמאי לא מברכינן בורא פרי עץ זית: פורתא סעיד. כתבו בתוספות מכאן משמ' שאסור לשתות יין בערב הפסח מן המנחה ולמעלה אלא א"כ שותה הרבה אבל פורתא דסעיד לא משום דבעינן שיאכל מצה לתיאבון.
<h2>דף לו.</h2>
פירו' מזיק ליה. ולית ליה לברוכי אלא בשנהנה: אנגרון. מיא דסילקא. החושש בגרונו. בשבת הוא דאסור אלא דוקא על ידי אנגרון משום דאסרו כל מילי דרפואה גזירה משום שחיקת סמנין אבל באנגרון לא מחזי דעביד לרפואה אלא משום שדעתו לשתות אנגרון, והכא קמ"ל דלעולם כיון דמתכוין לרפואת גרונו הוה ליה משחא עיקר וחייב לברוכי עליה בורא פרי העץ אבל שמן לחודיה אפי' חושש בגרונו לא מברך עליה (דמזוקי) [דאזוקי] מזיק ליה ואינו נהנה בו, ומזה למדנו דכל משקין ששותה אדם לרפואה אם מצטער בשתיתו לית ליה לברוכי עליהו וכן פסקו בתוספות אבל אם נהנה מהן אע"פ דלרפואה קא בעי להו חייב לברך וכדאמרי' בגמ' הכא פשיטא, מהו דתימא כיון דלרפואה קא בעי לא ליבעי ברכה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.
קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו א"ל רבא לרב נחמן שיננא לא תפלוג עליה דרב יהודה דשמואל ור' יוחנן קיימי כותיה דאמרי בשמן בורא פרי העץ אע"ג דאשתני הכא נמי לא שנא, ואמ' שמואל קרא חייא וקימחא דשערי מברכין עליהו שהכל מאי לאו הא דחיטי בורא פרי האדמה לא דחיטי נמי שהכל וקמחא דשערי איצטריכא ליה סד"א כיון דעבידי אינשי דלא אכלי משום דקשי לקוקאני אימ' לא ליבריך קמ"ל. פירו' לא שנא. ובברכתו קאי: קוקאני. תולעים, והסכימו הגאונים ז"ל דבקמחא דחיטי חייא כמות שהיא פסקינן כרב נחמן שאמר שהכל דלא שייכי אינשי למכלה והוה ליה כקרא חייה, ובקימחא דחיטי של קליות מסתבר טעמיה דרב יהודה ומברכינן עליה בורא פרי האדמה, ובברכה אחרונה יש מחלוקת אם מברכינן בורא נפשות רבות או מעין שלש וכיון שהדבר בספק יש להזהר שלא לאכלה אלא בתוך הסעודה וכענין שאמרו בירוש' דפרקין [ה"א] ר' ירמיה בעי הדין דאכל סלת ובדעתיה למיכל פיתא מהו מברכה עלה בסופה, א"ר יוסה דהכין לא אכיל ר' ירמיה סלת מן יומוי, פי' משום ספק ברכה.
קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל. פירו' קורא, רך של דקל כשענפיו גדלים כל שנה ושנה, בתוך שנתו הוא רך: ושמואל אמר שהכל. דרך בני אדם לפעמים שאוכלין אותו: שהכל נהיה בדברו. והלכתא כותיה דשמואל משום דלא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא הילכך לאו פירא הוא ולא מברכינן עליה אלא שהכל, וה"ה בשקדים הרכים שאם אוכל קליפתן עם הגרעינין דלא מברכינן עליהו אלא שהכל דלא נטעי אינשי אדעתא לאכלן בקליפתן, וההפך בשקדים המרים דקטנים מברכין עליהם בורא פרי העץ דאדעתא דהכי נטעי להו אבל הגדולים לא כלום לפי שהם מרים ואין ראויין לאכילה וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל.
פירו' צלף. מין אילן שיש בו מינין הרבה: אביונות. הוא הפרי כדקרינן (קהלת יב) ותפר האביונה שהוא האבר העושה הפרי והוא אביון ומתאוה וכן גדלין בו תמרות בתוך העלין כמין תמרות הבולטין בעלין של ערבה וקפרסין היא קליפה גדולה סביב לפרי: זורק האביונות. הכי תנן [מעשרות פ"ד מ"ו] נמי גבי מעשר ר' אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריס ר' עקי' אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי וקימ' לן הלכה כר' עקי' מחברו, כ"ש הכא גבי ערלה דקימ' לן כל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ: מתחלי. היא קליפה על התמרים כקפריס בצלף: כופרי. כשהתמרים קטנים קודם בשולם קרויין כופרי, ומסיק תלמודא דכל היכא דלגבי ערלה לאו פירא הוא הדין לענין ברכה וא"כ אביונות דהוו פרי לגבי ערלה מברכינן עליהו בורא פרי העץ וכיון שכן גם גרעיני כל הפירות מברכינן עליהו בורא פרי העץ, וכן כתבו מן המפרשי' ז"ל ואמרו דאדעתא דגרעיני נמי נטעי להו שהן קיום הזרע, וכן בוסר כשהוא כפול מברכינן עליה בורא פרי העץ כיון דהוי פרי לגבי ערלה לרבנן דהלכתא כותיהו אבל סמדר לא מברכינן עליה אלא בורא פרי האדמה דומיא דקפרס דלא הוי פירא, ומי' שאר אילנות משעה שיוציאו אע"פ שהם קטנים מאד מברכינן עליהו בורא פרי העץ, ולגבי מעשר משמ' הכא דנוהג בחוצה לארץ והכי משמ' פ"ק דיום טוב [ט.] תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ותימ' למה אין אנו נוהגין היום להפריש ויש לומ' דסמכינן על הירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] דאמ' רבותי' שבחוצה לארץ היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום ובתוספו' נותנים טעם ואמרו דמעולם לא חייבו חכמי' תרומות ומעשרות בחוצה לארץ אלא בקרקעות הסמוכות לארץ ישראל כגון מצרים ובבל וחייבו כן כדי שלא יבאו להקל בפירות ארץ ישראל וכן מצינו לגבי חלה [פ"ד מ"ח] שחייבו באותם מקומות שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של כהן יש לה שעור ושל אור אין לה שעור ושתיהן מדברי סופרי' ואם באולי עכשיו אין מעשרין במצרים ובבל יש לומר דסמכו על הירוש' עכ"ל.
<h2>דף לו:</h2>
פלפלי רב ששת אמר שהכל נהיה רבא אמר לא כלום והא אמר רבא האי המלתה דאתיא מבי הנדואי שריא ומברכינן עלה בורא פרי האדמה לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבישתא. פירו' המלתא. גינגיברי ווארט בלע"ז: מבי הנדבאי. מארץ כושים: שריא. דאין בה לא משום בשולי גויים ולא משו' גיעולי גויים: ברטיבתא. יש לו דין פרי, ובזנגביל מברכין בורא פרי האדמה והני פלפלי רטיבתא שיהיה דרך העולם לאכלו כהמלתא מברכין עליו פרי העץ דאילן הוא אבל ביבישתא אין דרך לכוס אותן כלל וכ"ש לאכול ממש ולא מברכינן עליה כלום כדרבא, וכתבו המפרשים ז"ל דקנמון שהוא קליפת העץ מברכין עליה פרי האדמה דכל שידוע שהוא פרי מברך עליו פרי העץ ואם ידוע שאינו פרי מברך עליו פרי האדמה ואם ספק מברך שהכל, ולאכול גירופלי כמות שהוא אין דרך לאכלו הילכך לא מברכינן עליה כלל כדאמ' רבא בפלפלי יבישתא, והגאונים ז"ל אמרו דבפלפלי רטיבתא נמי לאכלו כמות שהוא לא מברכינן עליה אלא פרי האדמה, וכתבו בתוספות דבסוקרי ואגוז נוסקדא מברכינן עליהו פרי העץ: רבא לטעמיה דאמ' רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור. פירו' רבא. דאמ' ולא כלום: לטעמיה. אזיל לטעמיה: כס. לכל דבר שאין דרך לאכלו כך קרי כסיסה כגו' הכוסס את החט', וכמו כן קורין ערעור לדבר שאין שתיתו כך ובלשון ישמעאל אלגרנריש.
פירו' חביץ קדרא. קמחא ודובשא ומשחא ונקרא חביץ על שם שהוא נדבק על ידי קמח ומרק כמו חביצא דתמרי שהם תמרים הנדבקים יחד: דיסא. חטים כתושים במכתש, ובלעז שלנו נקראין גרניונ"ש, וקימא לן כרב כהנא כיון שיש בו מחמשת המינין לטעם ואפי' היה שם רוב דבש או דבר אחר, אבל אם נתנו במאכל קמח להקפות המאכל ולהעבותו לא מברכינן עליה מיני מזונות כדאמרי' לקמן [לט.] האי תבשילא דסלקא או דלפתא דשדו ביה קמחא אידי ואידי בורא פרי האדמה דלדבוקי בעלמא עבידא.
<h2>דף לז.</h2>
תנו [תניא] הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קימות בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו אף על פי שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף חכמים אומ' ולא כלום. פירו' טחנה אפאה וכו'. רבותא קאמ' לא מבעיא כשהוא פת שמברך בתחלה ובסוף כדעבדינן בפת אלא אפי' בשלה אחר שאפאה אם הפרוסות קיימות יש לו דין פת גמור. ובכוסס החטה לא הוזכרה בה ברכה לבסוף ונסתפקו בה המפרשי' ז"ל משום שאין סברא לברך על המחיה ועל הכלכלה שהיא מעין שלש בדבר שאין מברכין בתחלתו מיני מזונות על כן הסכימו שלא לאכול קליות או חטים שלוקות בעיניהו אם לא שיהיו נמעכים יפה דאז הוו דיסא אלא דוקא בתוך הסעודה, משום דברכת המזון פוטרן, ובירוש' [פ"ו ה"א] נמי משמ' שהאמוראים היו מסופקים בדבר דקאמר הדין דאכל סלת פי' קליות מה מברך בסופה ר' ירמיה לא אכל סלת מן יומוי ופי' ר"ח ז"ל דירוש' מיירי בדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה: ולא כלום. פרש"י ז"ל דמ"מ מברך בורא נפשות רבות וקרי לה ולא כלום משום דלאו כלום מברכת פירות הארץ לברך אחריו כדרך שמברכין בהני דמברכין ברישא בורא מיני מזונות, אי נמי מצי' למימר דבורא נפשות מקריא לא כלום לפי שכל חתימה מעין הדבר היא ובזו אין בה מעין כלום, וכתבו בתוספות דעל המים דאי איפשר לעמוד בלא הן מברכינן בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות נפש כל חי, כלומ' שיש בהן צורך יותר מכל מה שברא שהם חיות כל חי, ברוך חי העולמים ובירוש' [שם] חותם בא"י וכו', ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, כך פסק רבי' אלפסי ז"ל. ותמה עליו הרשב"א ז"ל מדקתני בבריתא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן דמשמ' דשוין נינהו, לעז דוחן פני"ץ ואורז מק מי"ל בלעז, ומצא טעם לדברי הרב מדתנן הכוסס את האורז ולא קתני דוחן וכן תנן אלו הן מעשה קדרה חלקא טרגיז סולת אורז זריד וערסן ואלו דוחן לא קתני. וטעם רבי' ז"ל שאמר שהכל ולא אמר לפחות פרי האדמה משו' דכי מפקת ליה ממיני מזונות מוקמינן ליה אברכת שהכל כדתנן על מעשה קדרה מברך עליו בורא מיני מזונות ומיירי באורז ודוחן ודחה תלמודא כמעשה קדרה דבעי ברוכי תחלה וסוף ולא כמעשה קדרה דאלו התם בתחלה מברך בורא מיני מזונות ואורז בתחלה מברך שהכל, אלמ' דסבירא ליה לתלמודא דכי קא מפקינן לה ממיני מזונות מוקמינן לה אברכת שהכל וא"כ נראה דלאו דיחויה הוא לענין דינא דאורז.
<h2>דף לז:</h2>
פירו' ריהטא. חרירי"ש בל"ע שלנו: דמחוזא. הוא כרך: דחקלא. כפר: פירו' חביצא. פרש"י ז"ל כעין שמפררין בתוך האלפס לחם ונראה שהוא כמו אותו שאנו קורין פא"ן קיי"ט בלעז, וכן פירש בערוך שהם פירורי לחם שנדבקין ביחד על ידי מרק: תוריתא דנהמא. תואר מראית לחם כלומ' שלא יהיה נמוח אבל אי לית להו תוריתא דנהמא מברך בתחלה מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
פירו' כובא דארעא. שעושין חפירה בקרקע ונותן בתוכו קמח ומלח ומים והוי תחלתו סופגנין וסופו עיסה ואמרי' בירושלמי [חלה פ"א ה"ג] כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו ברכת המוציא א"ר יוח' ובלבד שלא על ידי משקין ואזיל לטעמיה דאמ' בפרק כל שעה [לז.] דמעשה אלפס חייבין והלכה כמותו לגבי ריש לקיש דפטר, אלא דהתם אין בלילתה רכה כל כך אבל הכא אמרי' דגובלא בעלמ' הוא ומשו' הכי לא מברכינן עלה המוציא עד דקבע סעודתיה עליה, ומי' לגבי חלה תנן במסכת חלה [פ"א מ"ה] דתחלתו סופגנין וסופו עסה חייבת בחלה ותנן נמי במסכת חלה כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה (ובברכת המוציא), ולכן כתבו בתוספות דעיסה שעושין ממנה פארטיריש בלעז ורישאוליש בלעז חייבת בחלה ובברכת המוציא ואע"ג דמטוגנות בשמן דהכי אשכחן במנחות (דתנן) [דתניא] נטלן לאוכלן אומר המוציא לחם מן הארץ ואע"פ שסופו סופגנין דמטוגנות הן בשמן, ופידאווש ואלאטריאה בלע' אע"ג דתחלתו עיסה כיון דמבשלין אותו בקדירה לית בהו תוריתא דנהמא ולא מברכינן עליהו אלא בורא מיני מזונות כמו בגובלא בדלא קבע סעודתיה עלה, ולענין חלה היה מצוה רבי' יחיאל לאשתו (שיפריש) [שתפריש] חלה בלא ברכה משו' דאין רגילות לבשל בקדרה כל כך כשעור חלה, (ותנן) [וקאמר ריו"ח בירושלמי פ"א ה"ה] במסכת חלה העושה עיסתו על מנת לחלקה בצק פטורה מחלה, ותחלתו וסופו סופגנין פטור מן החלה ומברך בורא מיני מזונות וא"כ הנך בורג"ילש בלע' פטורין מן החלה ומברכת המוציא ולא מברך אלא בורא מיני מזונות דהא תחלתו סופגני' הוא דבלילתו רכה וסופו סופגנין דמטובלין בשמן, ולענין ניבליש שבלילתן רכה מאד אע"ג שקובעי' סעודה עליהם בליל פורים היה מצוה רבי' יצחק ז"ל לברך בפת כדי לפטרן מברכה דשמא גריעי מגובלא ולא הוי קביעות סעודה.
פירו' מרתח גביל. רבי' האיי גאון ז"ל אומ' שהוא קמח שמרתיחין במים ולאו עיסה היא: לחמא דהנדקא. פרש"י ז"ל בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי ביצים: לכותח. אין אופין אותו בתנור אלא בחמה: כעכין. עריכה יפה ומקוטפת כגלוסקאות יפות גלי אדעתיה דללחם עשאן: כלמודים. כנסרין שלא הקפיד על עריכתן.
<h2>דף לח.</h2>
פירו' האי דובשא דתמרי. כתב רבי' האיי גאון ז"ל בפירושיו בשם מקצת מרבוותא ז"ל דבתמרי ששראן במים ובשלן איירי דהני הוא דהוו זיעא בעלמא כיין תפוחים ורמונים דהוי זיעה דלא מיקרי משקה אלא של יין ושמן בלבד דעדיף המשקה טפי מן הפירות אבל שאר משקין לא וחומץ סיפואניות שהן ענבי' שאין מתבשלים לעולם ולהכי קיימי למעבד מיניהו חומץ מכל מקום משום דגרועין הם ביותר לא חשוב אלא כזיעה בעלמא אבל דבש הזב מאליו מתמרים כיון דדבש כתי' בקרא [דברים ח] ולא תמרים אינו דאקרי זיעא אלא פרי עץ גמור הוא הילכך מברכין עליה בורא פרי העץ ולבסוף מעין שלש: טרימא. כל דבר הכתוש מקצת ואינו מרוסק קרוי טרימא ולהכי מברכינן עליהו פרי העץ דמשו' שהם מעוכים לא גריעי כל כך דאשתנו מהברכה הקבועה להם.
פירו' שתיתא. מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים ואע"ג דבשמן דעל ידי אנגרון אע"ג דבעי ליה לרפואה לא מפסיד ברכה דבורא פרי העץ היינו משום דהכי דרך הנאתו לאכילה הן באנגרון הן בדבר אחר אבל שתיתא אין דרך להנות ממנה אלא לרפואה ולאו במלתיה קאי הלכך לא מברכינן עליה פרי האדמה כקמחא דחטי לרב יהוד' דקימ' לן כותיה כדפי' לעיל (לו.): אלא שהכל. וכן כתב בהלכות גדולות הלכתא שתיתא היכא דעבדא סמיכתא בורא מיני מזונות קלישתא דעבדא כמיא בעלמ' שהכל מאי טעמ' לרפואה קא מכוין וכיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי עכ"ל.
פירו' דאפיק. כבר משמע כי היכי דבשעה שאדם מברך על הלחם ודאי כבר יצא מן הארץ הכי נמי בעינן שלשון הברכה תהא משמעותא לשעבר והלכתא המוציא דקימא לן כרבנן, והא דפסיקנא בלחם לשון המוציא וביין בורא ולא הבורא מפרש בירוש' [פ"ו ה"א] טעמ' שלא לערבב האותיות כי שתי אותיות הדומות כשהן סמוכות זו לזו נבלעת האחת ולפיכך אין לנו לומר העולם מוציא, וא"ת האמרי' לחם מן י"ל דהיכא דאיפשר חששו והיכא דלא אפשר לא אפשר ועוד הכי כתי' קרא [תהילים קד] מצמיח חציר וגו' להוציא לחם מן הארץ וכתבו בתוספות שכיון שברכת המוציא נסמכת לפסוק זה יש לנו לבצוע בשתי ידים כדי לבצוע בעשר אצבעות כנגד עשרה תיבות שבקרא זה.
<h2>דף לח:</h2>
אמר עולא כל שתחלת' שהכל כגון קרא סלקא וכרובא שלקו מברך בורא פרי האדמה. פירו' כל שתחלתו. כל מידי דלאו אורחיהו דאינשי למכלינהו בחיותיהו מברך עליהו שהכל ואי שליק להו מברך בורא פרי האדמה. אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוח' שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף. פירו' זית מליח. שהיה מלוח שבעת ימים וקימ' לן [פסחים עו.] מליח כרותח ופירשנו בסמוך לעיל דשלקות במילתייהו קיימי וכ"ש זית דאשבוחי משבח במלחו דבמלתיה קאי ומברכינן עליה הברכה קבועה שלו והיא פרי העץ: וסוף. על העץ ועל פרי העץ.
פירו' מה פת שנשתנה. לאו דוקא דומיא דפת דאלו פת דוקא נשתנה הא לא נשתנה מברכינן פרי האדמה אלא לאשמועינן דאפי' נשתנו, במלתיהו קיימי ובשבחן הראוי לברך עליהן פרי האדמה. ופסקו הגאונים ז"ל דאף תומי וכרתי דאיפשר שהם משובחים יותר חיין ממבושלי', מ"מ כיון דמשובחין הם מברכינן עליהו פרי האדמה דהכי משמ' מילתא דכולהו (אימוראי אמרי) [אמוראי דאמרי] סתמ' שלקות בורא פרי האדמה כל שלקות במשמע, ותניא נמי הכי יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח ולעולם לא פליג ר' יוסי עליה דר' מאיר אלא במצה משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל בעלמ' אפי' ר' יוסי מודה דשלקות במלתיהו קיימי ומברך עליהו בורא פרי האדמה. ורבי' אלפסי ז"ל סיים ואמר אפי' תומי וכרתי, והואיל שכן כל שכן תפוחים דלא מקלקלי בבשול וכ"ש חבושים ואגסים דמשבחי בבשולן דמברכינן עליהו בורא פרי העץ. ואגוז מטוגן בדבש שאנו קורין בלעז נוג"אט כתבו בתוספות דאגוז עיקר ומברך עליו פרי העץ ואמרו שכן כתוב במחזור (עיטרי) [וויטרי] ומי' בשם הרמב"ן ז"ל כתבו שהדבש עיקר ולפיכך מברכין עליו שהכל, ויש מי שכתב דכיון דפלוגתא היא טוב הוא לברך עליו שהכל, דקימ' לן [לקמן מ.] על כלם שאמר שהכל יצא ע"כ, אבל פרי העץ דגרעי טפי בבשולן כגון פרוני"שן וכיוצא בהן כת' הרשב"א ז"ל בשם רבוותא ז"ל דמברכין עליהו שהכל.
<h2>דף לט.</h2>
פירו' בצר ליה שעורא. וגבי פירות הארץ אכילה כתי' בהו ואכילה בכל מקום הוא בכזית והיכי מברך לבסוף, משמ' מהכא מדלא קשיא ליה אלא מברכה דלבסוף, דלעולם אפי' פחות מכשעור מברך בתחלה ברכה הראויה לו, מדלא מדקדק בברכה דלכתחלה בפחות מכשעור מאי מברך, והכי נמי מסתברא שאין שנוי הברכות אלא בשנוי המין אבל מחמת השעור אינה משתנה הילכך היכא דאכל אפי' פחות מכשעור מברך בתחלה ברכה הראויה לו משום דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ולבסוף לא יברך כלל, וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל, ומינה לאוכל פת פחות מכזית שמברך עליו המוציא. וכן נראה מן הירוש' בהאי פירקין [ה"א] דגרסינן התם תני כל שאומר אחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא וכל שאין אומרים אחריו שלש ברכות אין אומרים לפניו המוציא התיבון הרי פחות מכזית שאין אנו אומ' אחריו ג' ברכות ומעתה לא יאמרו לפניו המוציא, בתמי', א"ר יעקב לשאר מינין נצרכה כלומ' כגון אורז ודוחן דכיון שאין מברכין אחריו ג' ברכות אין מברכין לפניו המוציא אבל פת לא, וכן [כתב] הר"ם במז"ל בפרק ג' מהלכות ברכות וזה לשונו אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר האוכלין או שתה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין מברך בתחלה [ברכה] הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל עכ"ל, ומהא דאמרי' הכא זית גדול הוה משמע דהיכא דליכא שעור זית דלא מברך לבסוף כלל אבל מן הירוש' [שם] משמע שמברך והא דהכא תירץ שם דר' יוח' משום בריה הוא דבירך וגרסינן נמי התם מילתיה דר' יוחנן אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת של ענב פרידה אחת של רמון טעונה ברכה לפניה ולאחריה ובתוספו' לא רצו לשווייה פלוגתא בין הירוש' לתלמוד דידן כל היכא דאיפשר לתרוצי ופירשו דירוש' סבר דר' יוח' זית שלם אכל ולא הסיר גרעיניתיה ומשו' הכי חשיב ליה בריה ובגמרי' סבר דלא אכל גרעיניתיה אלא הסירו וזרקו ולאחר שנפרך או נחתך או שנימוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה ומשו' הכי איצטריך למימר דזית גדול הוה ולפי זה צריך לברך למי שאכל בריה שלימה אפי' לבסוף.
פירו' גורגלידי דליפתא. ראשי לפתות: פירמי. חתיכות ובשאכלן אפי' חיין מיירי: כסלקא וכו'. אע"פ שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך בורא פרי האדמה כמו על הירקות עצמן. שיבתא, אניט בלע"ז. פירו' צנומה, יבשה ואי לא היה לו אלא פתיתין קטנים ליכא מאן דפליג דמברך עליהו המוציא כגו' שיש להם תוריתא דנהמא אלא הכא מירי בפת שלימה או פתיתין גדולים שמדקדק אותם לשרות קודם שיברך המוציא כדי שכשירצה לאכול שיברך תכף לאכילה ומשום הכי קאמ' מברכינן עליה המוציא לאחר שצינמן ודקדקן שהוא תכף לאכילתו: שתכלה ברכה. שצריך לכוין לגמור הברכה עם הבציעה.
<h2>דף לט:</h2>
והלכתא כרבא. שצריך לברך לגמרי קודם שיבצע כלומר קודם שיפריד החתוך מן הככר, וכתבו בתוספות שיש נוהגין לברך קודם שיחתוך כלל וטוב הוא כדי שלא ישמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה ושמא לא יהיה לו לחם משנה, ויש מי שכתב נראה דאם בצע קודם שתכלה הברכה שאין צריך לחזור ולברך ולבצוע ואדרבה איכא למיחש משום ברכה לבטלה אבל אם נפלה החתיכה מידו ואבדה צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה וחוזר לברך ולבצוע, כדאמרי' בירוש' [שם] האי דנקיט תרמוס ובירך עליה ונפל מידיה מברך על אחר תנינות ופריך מה בין זה לאמת [המים] כלומר שהולכין במרוצה ומברך על אלו והלכו קודם שישתה ושותה אחרים ומשני האי כוין דעתיה והאי לא כוין דעתיה, כלומ' בשעה שבירך על המים היה יודע זה וכוין דעתיה לכך, ומסיים בירוש' וחוזר ומברך בשכמל"ו משו' דבירך ברכה לבטלה.
פירו' פתיתין ושלמין. כתבו בתוספות וזה לשונם פיר' בקונדרי' אם הפתיתין והשלמים שוים מברך על אי זו שירצה ואם הפתיתים גדולים צריך לברך על הפתיתי' ויפטור השלמים ור' יוח' אמר שלימה מצוה אפי' קטנה, ולא נהירא דא"כ הסברות הפוכות דלרב הונא פתיתין עדיפי כשהן גדולים ור' יוח' סבר שלמים עדיפי אפי' קטנים, ואינו נכון לומ' דפליגי בהפוך סברות, לכך פי' ר"ת ז"ל דלעולם לרב הונא מברך על אי זו שירצה ולר' יוח' לעולם שלימה עדיפא וקימא לן כר' יוח' אפי' לגבי רב, דהוא רבו של רב הונא וכל שכן לגבי התלמיד והכי אמרי' פרק מי שהוציאוהו [מו:] במקום ר' יהודה ליתיה במקום ר' יוסי מבעיא ומי' היינו דוקא במין אחד אבל בפרוסה של חטים לעולם עדיפא משלימה של שעורי' משום דאקדמיה קרא [דברים ח] ארץ חטה וגו' וכן גרסי' בתוספתא [פ"ד הי"א] מברכי' על הדגן שהוא מן המובחר, כיצד שלמה של גלוסקין (ופרוסה) [ושלמה] של בעל הבית מברך על שלימה של גלוסקין פרוסה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של בעל הבית, פת חטין ופת שעורי' מברך על של חטין, פרוסה של חטין ושלמה של שעורים מברך על פרוסה של חטין, פת כוסמין ופת שעורים מברך על של שעורים, והלא כוסמי' יפין מן השעורים אלא שהשעורי' ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה, והכי נמי איתא בירוש' [פ"ו ה"א]. עוד בירוש' פת טמאה ופת טהורה ר' חייא בר בא אומ' על הטהורה, פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה, ר' חייא בר אחא בשם ר' אדא אומ' מברך על אי זה שירצה, פירו' טמאה, של פלטיר גוי, וטהורה, של ישראל, קיבר, פת מעופש שאינו לבן ויפה.
פירו' פרוסה בתוך שלמה. ומברך על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה, וכן כתבו בתוספות וזה לשונם ויש נוהגין שמברכין על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה וכורכים שתיהם יחד ותמה הרב ר' יום טוב ז"ל שהרי שתי כריכות בשתי מצות יחד לא מצינו בתלמוד בשום דוכתא לכך היה הרב ר' מנחם מיוני מברך שתי ברכות על הפרוסה, דהשלימה אינה באה אלא משום לחם משנה ולא היה נוגע בה כלל וכן נהגו מבני יוני והרשב"א ז"ל כתב שכן עיקר.
פירו' ובצע חדא. כתב רבי' האיי גאון ז"ל אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר ואי בצע להו לתרויהו או אפי' לכולי שירותיה כר' זירא שפיר דמי, משמע שהוא ז"ל מפרש הא דר' זירא דאמ' אכולי שירותיה שהיה בוצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול ולפיכך אתי שפיר דמחזי כרעבתנותא: נעביד ביה מצוה אחריתי. הפת שעשו בו עירוב אתמול מברך עליו המוציא ולא דמי לכוס של קידוש שאסו' לברך עליו ברכת המזון [עיין פסחים קב:] משום דאין עושין מצות חבילות חבילות דשאני התם דכיון דשתיהן מצות קבועות מן התורה ושקולות יותר הוא חשיבות למצוה כשניחד לכל אחת בסיס באפי נפשה והדור הוא לה טפי, ואם היינו מצרפין אותן היה נראה שהאחרונה יותר חשובה מן הראשונה בהתחברה עמה דמעלין בקדש ולא מורידין ואם כן היה בזה חולשה למצוה ראשונה, אבל מצות אלו של ערוב והמוציא אינן מצות שקולות דעירוב היתה תקנה לבד והמוציא היא מצוה קבועה מדינא שאין לו להנות מן הפת עד שיברך עליו, ועוד דמצות עירוב כבר אזלא לה אלא שיותר ראוי לעשות מצוה בדבר שנעשה בה מצוה שיותר נכבד וחשוב הוא מדבר אחר, והמוציא ואכילת מצה אע"פ דמצות קבועות הן ובאות יחד לא מיקרו חבילות כיון דכולהו שייכי במצה ונעשות בבת אחת, וכן היא בפסחים [קטו.] דמי שאין לו שאר ירקי מברך על החסא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור כך הן קבועות לעשותן יחד בענין אחד, וכן קדוש והבדלה עם ברכת היין אבל קדוש וברכת המזון קביעות האחת קודם אכילה וקביעות האחרת לאחר אכילה כשאתה עושה אותן בכוס אחד זה נקרא חבילות.
<h2>דף מ.</h2>
פירו' טול ברוך. קח ברכת המוציא: לפתן. הוא אי זה דבר שאוכל עם הפת לטעם: גביל לתורי. הגבל המורסן לצורך השוורים, והכי קימא לן כרב ששת דדברים אלו כולן צורך סעודה הם ולא הוי הפסק אע"ג דאם סח בין ברכת המוציא לאכילה או בין קדוש לשתיה הוי הפסק כדאמרי' [מנחות לו.] סח בין תפלה לתפלה מברך שתים וכן בין שחיטה לכסוי הינו בדברים שאינם צרכי השחיטה אבל אם אמר הביא לי התרנגולים האחרים לשחוט או תן לי הסכין לא הוי הפסק דצורך שחיטה הוא והכא כיון שאינו רשאי לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו, גביל לתוריה צורך אכילה הוא כן דעת התוספות, ויש מי שכתב שראוי לדקדק שלא ידבר הרבה דברים הדומים ולא יאמר זו צורך אכילה או צורך שחיטה הם מדחזינן שדקדקו הני אימוראי כל כך אי דברים אלו הפסק או לא ע"כ.
פירו' בשש. לשון [שמות לב] בושש משה, כלו' אין לחם זה צריך עכוב דבלא לפתן נסבל היטב משמע מהכא דכשהלחם יפה אין צריך להמתין למלח ולפתן וזה מנהגנו היום שאין אנו ממתינין לשום מלח לפני כל אחד ואחד כי לחמנו טוב ולבן, ומי' כתבו בתוספות שהרב ר' מנחם מיוני היה רגיל להביא מלח על השלחן משום שבמדרש יש שכשישראל יושבין על השלחן ממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהן והם בלא מצות והשטן מקטרג וכשהמלח על השלחן ברית מלח מגין עליהם.
פירו' בורא פרי האדמה יצא. דסבירא ליה להאי תנא דעיקר כל הפירות היא הארץ שהכל גדל ממנה, ופסקו בתוספות כותיה דסתם מתני' היא: פירו' איתיה לגווזא. חוזר וטוען פירות, כשהענף חוזר וטוען פירות לשנה אחרת אז הוא מין אילן, ופירשו בתוספות דאותם תותים הגדלים באטד, וכן מדושי"ש וארבוסי"ש בלע' לשוננו מברכינן עליהו פרי העץ דהדר אתי פירא לשנה אחרת באותו עץ.
<h2>דף מ:</h2>
פירו' אפי' פת. אם אמר שהכל יצא וכבר פסיקנא לעיל דהלכתא כר' יוח' לגבי רב הונא: רחמנא מלכא. רחמנא הוא שם מלכא מלכות: כתקנה. והכא אמר רב יצא בין מברכת המוציא בין מברכה אחרונה כדאמרי' הכא בגמ' והא בעינן שלש ברכות מאי יצא נמי דקאמ' רב ידי ברכה ראשונה דהינו ברכת הזן אלמ' אע"ג דלא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן יצא, וכתב הרשב"א ז"ל דליכא לאקשויי מהא דתנן פ"ק [יא.] דמכלתין מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר דכבר פרישנא התם דר"ל דאין לשנות המטבע ארוך דהינו פותח וחותם במטבע קצר דהינו בפתיחה בלא חתימה או איפכא אבל כל היכא ששומר את המטבע אין נוסח הברכות מעכב והילכך הכא נמי צריך שיאמר [בריך] רחמנא (מריה) מלכא מריה דהאי פיתא וחותם בריך רחמנא דזן כולא כדי שיהא פותח וחותם, וכתבו בתוספות דברכה ראשונה של י"ח מלך עוזר אינה מלכות מפני שאינו סמוך לחתימה אבל אלוהי אברהם זהו מלכות שאברהם אבינו המליך הב"ה על כל באי עולם שהודיע מלכותו לכל באי עולם והכי צ"ל בברכה מעין שבע אבל בשאר ברכות של שמונה עשרה שאין בהן מלכות אין קפידא אחרי שהן קטנות והוי ברכה סמוכה לחברתה.
פירו' שאין גדולו מן הארץ. מפר' בגמ' בסמוך וכן נובלות: גובאי. חגבים טהורים: מין קללה. חומץ ונובלות וגובאי על ידי קללה הם באים: פירו' שהקריס. יין שנתקלקל נקרא הקריס כמו עפוש בפת: כמהין ופטריות. בלעז שלנו בוליט"ש: בושלי דכומרא תמרים שאינם מתבשלים לעולם אלא שנותנין להם בחביות ומתחממין שם ומחמיצין: תמרי דזיקא. שמשליכם הרוח: פירו' ממין שבעה. הם גפן ותאנה ורמון ויש לפניו גם כן משאר פירות כגו' תפוחים שקדים ואגוזים: עליו הוא מברך. ופוטר האחרים וטעמ' דמתני' מפרש בגמ'.
<h2>דף מא.</h2>
פירו' ברכותיהן שוות. כגון זיתים ותפוחים: אין ברכותיהן שוות. כגון צנון וזית: וחוזר ומברך על זה. ואי זה מהם שירצה יקדים: בשהצנון עיקר. שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דהוה ליה זית טפל ותנן [לקמן מד.] כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: ודבש. דבש האמור בהאי קרא הוא תמרה: (ע"ב) זה שני לארץ. כדכתי' ארץ זית שמן ודבש שהתמרים הם שניים לארץ בתרא ורמונים חמשי לארץ קמא: נגרי דפרזלא. רגלים של ברזל ונלך אחריך תמיד לשמשך, וטעמ' דפליגי טפי בברכותיהן שוות משום דכיון דפוטר חד לחבריה בעינן שיהיה הפוטר חשוב אבל כשאין ברכותיהן שוות כיון דשום חד לא נפטר בברכת חברו יברך על אי זה שירצה דלענין קדימה לא חש כל כך ר' יהודה ובכי הא מודה דחביב עדיף, ומי' הינו דוקא בפרי העץ או בפרי האדמה דלא חשיבא כל כך פרי העץ על פרי האדמה אבל שהכל לגבי פרי העץ ופרי האדמה לא חשיבה ואפי' חביב עליה מקדים ברכת פרי האדמה דאמרי' בגמ' לעיל [לט.] הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניהם כרוב ופרגיות, נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך קפץ ובירך אפרגיות תחלה וכעס עליו בר קפרא ואמ' אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן כלומ' הלא זקן אני והיה לך לשאלני על אי זה מהן ראוי לברך תחלה, פרגיות פרדיזי"ש בלעז, וכעס עליו אע"פ שהיו חביבות לו הפרגיות כדאמרינן עליה דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, וא"ת היכי אמרי' דשום חד לא נפטר בברכת חברו והתנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא י"ל דהינו כשטעה ובירך כן בפרי העץ אבל אם לא בירך עליו כלל ודאי לא נפטר בזה מפני מה שבירך במין אחר והכא איירינן בשאין שום אחד טפל לגבי חבירו דבטפל פשיטא דפטור הטפל, ובברכותיהן שוות קימא לן כר' יהודה דחשוב עדיף מהא דכל המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה כלומר קודם במינו לברכה, אבל אם כוסס החטה לא יקדים לפרי העץ, אי נמי חטה ושעורה דנקט מפת קאמ' ובודאי הוא קודם לברכה שהוא חשוב יותר שגורם ברכה לעצמו וסעיד והכא גלי קרא לחם דכתי' [שם] ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. והכי נמי משמ' דמברך אחשוב תחלה מחביב מהא דתמה רב חסדא על רב המנונא ואמ' לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה ואי לאו הכי ממאי קא מתמה דילמא תמרי חביבי עליה, וכן משמ' מהא דתניא לעיל דקימא לן כר' יהודה דתניא [תוספתא פ"ד הי"א] פרוסה של חטים ושלמה של שעורים מברך על פרוסה של חטים פת שעורים ופת כוסמין מברך על של שעורים והלא כוסמין יפין מן השעורים אלא שעורים ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה, וגרסינן עלה בירוש' [פ"ו ה"א] ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא, דר' יודה היא, דר' יודה אמר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך, משמ' דכולה מוקי לה כר' יהודה משום דמוקדם בפסוק, וכתב הרשב"א ז"ל מסתבר דאפי' לר' יהודה אם היו לפניו אתרוג או תפוח וזית שהוא משבעת המינין וקדם ובירך על האתרוג או על התפוח אם נתכוון לפטור הזית אע"פ שאינו רשאי יצא ידי זית ואין צריך לחזור ולברך עליו אבל בלא מתכוין לא, שאינו בדין שיפטור שאינו חשוב את החשוב דרך גררא בעלמא, ולפי זה אם היה אוכל תפוחים וברך עליהם ואחר כך הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבין לו יותר פטר את האגוזי' דרך גררא בעלמא, אבל אם אין התפוחים חביבין עליו יותר כיון שאלו היו שתיהן לפניו היה מברך על האגוזים וגם עתה לא נתכוון לפטרם לא פטרי וצריך לברך עליהם.
<h2>דף מא:</h2>
פירו' מחמת הסעודה. כל דבר שמלפת בהן את הפת ואע"פ שאין דרכו ללפת כגו' תאנים וענבים ואע"ג דמתני' היא [לקמן מד.] כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, מכל מקום רב פפא מיירי הכא בשלא היו בפניו בשעה שבירך על הפת, ומהו דתימ' דהא דפוטר את הטפלה הינו בדדעתיה עלויה בשעה דבריך על העיקר, אבל כי האי גונא לא קמ"ל, והא דנקט בתוך הסעודה דלא איצטריך דפשיטא דאי מלפת בהו הפת תוך סעודה הוא אגב אחריני נקט, וכלל דבר זה הוא דוקא בפירות שהן בעצמן אינן מזון ממש אבל בשר ודגים ומעשה קדרה דהן בעצמן מזון ואינן באין לקנוח סעודה אלא להשביע אע"ג דלא אכיל בהו פת כיון דבתוך הסעודה (הסעודה) נינהו, מה שבירך כבר על הפת פוטרן דפת פוטר כל מה שבא למזון כמו שנפרש לקמן בע"ה במתני' דפרפרת [מב.] והוא הדין לפת הבאה בכסנין שהן אובליי"ש בלשון צרפת, ואותן העשויין כמין כיסין שממלאין תוכן בדבש ושקדים ובבשמים נקראים בלשוננו אלקחקי"ש אין טעונין ברכה כלל, לא בתחלה דפת פוטרן, ולא בסוף דברכת המזון פוטרן, כיון דזייני וזהו הנקרא פרפרת ותנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ודברים אלו עדיפי מתאני' וענבי' הבאין בתוך הסעודה כשאין מלפת בהן את הפת דהני אע"פ דברכת המזון פוטרן מברכה של אחריהן מכל מקום צריך לברך לפניהם כדאמרי' הביאו לפניהם תאני' וענבים ורמונים בתוך הסעודה אמר רב הונא מברך לפניהם ואין מברך לאחריהם וכן אמר רב נחמ', וטעמ' דמילתא משום דפרפרת הויא פת ואלו קבע עליה סעודה או דאכל מינה כדי שיעור שאחרים קובעי' עליו סעודה מברך עלה המוציא ושלש ברכות, הילכך כשבאה בתוך הסעודה דין שיפטר בברכת הפת מה שאין כן בתאנים וענבים, ונראה דכל דבר שהתחיל ללפת בו את הפת אע"פ שנגרר ואוכל ממנו בלא פת שאינו צריך לברך עליו שדרך המתלפתין שאוכלין מהן בתוך הסעודה קצת בלא פת וחוזר ומלפת בהן: שלא מחמת הסעודה. הוא שאין מלפתין בהם פת: לאחר הסעודה. הוא שלאחר שגמרו סעודתן קודם ברכת המזון היו מסלקין השלחן לפניהם מפני שסלקו דעתן מלאכול פת והיו קובעי' עצמן לשתות ולמשוך במיני פירות, והדין הזה לפי מנהגנו אין נמצא אצלנו כלל לפי שאנו כל זמן שלא נברך ברכת המזון אין דעתינו לסלק עצמנו מאכילת פת, ומי' מדאמרינן דטעונין ברכה לאחריהם אע"פ שעדין צריך לברך ברכת המזון נוכל ללמוד דשלש ברכות אין פוטרין מעין שלש, ואם כן לדידן מי שאכל פירות שצריך לברך עליהן מעין שלש וטעה ובירך שלש ממש לא יצא דלאו מזון ממש נינהו וצריך לומ' ברוך שכמל"ו כדפי' לעיל משום שהוציא שם שמ' לבטלה וחוזר ומברך מעין שלש, וצריך לתת טעם לענין מפטר בברכת המזון מפני מה לא מפטרי הדברי' הבאין לאחר הסעודה ומפטרי טפי הבאים בתוך הסעודה, ונראה דטעמ' דמילתא דבתוך הסעודה נהי דלאו מחמת הסעודה ממש אתו מכל מקום מסייעין קצת בסעודה שמרבים תאות המאכל וכיון דזייני נמי דין הוא שיפטר בברכת המזון אבל לאחר הסעודה שאינו מסייע כלל בענין שברכת המזון נאמר עליה דהינו הסעודה ומצד עצמן נמי לא שייכי באותה ברכה דלא מזון ממש נינהו משום הכי לא מפטרי בברכת המזון הלכך טעונין ברכה לאחריהם, כל זה לקטתי מתוך דברי הרשב"א ז"ל בחדושיו. ויש פירושין אחרים רבים בהלכה זו ועשו סתירות להם, כאלו שפירשו דשלא מחמת הסעודה הם פירות שאין דרכן ללפת פת עמהן ואע"פ שהוא מלפת עכשיו בהן פת אין בזה כלום ושלא מחמת הסעודה מקרו וטעונין ברכה לפניהם, ואלו בירושלמי [פ"ו ה"ה] גרסי' להדיא דלא כדבריהם ר' הונא אכל תמרים עם פסתיה אמר ליה ר' חייא בר אשי פליג את על רבך שבקן לאחר מזונך ואת מברך עלוהין תחלה וסוף, משמע בהדיא דבעוד שהיה אוכלן עם הפת לא היה מברך תחלה וסוף גם זה מחדושי הרב ז"ל.
<h2>דף מב.</h2>
פירו' יין נמי. כלומר דיין נמי בא מחמת הסעודה לשרות המאכל. יין הוא גורם וכו'. פרש"י ז"ל בכמה מקומות הוא בא כגו' ברכת אירוסין ומילה שאינן צריכין לשתותו ומברכין עליו א"כ הכא נמי אע"ג דמן הדין פת פוטרו כיון שגורם ברכה לעצמו מברך עליו, ולפי זה מים שאדם שותה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה דמחמת הסעודה הם באים לשרות המאכל, וכן אמרו שהיה נוהג רש"י ז"ל ורת"ם ז"ל וגדולי הצרפתים ז"ל, והא דאמרי' יין פוטר כל מיני משקין לא בתוך סעודה איירי דמשקין הבאין בסעודה אין טעונין ברכה כלל כדאמרן אלא בקובע עצמו לשתות קאמ', שאז טעונין ברכה אלא שיין פוטרן, וכיון דיין מקרי דברים הבאים מחמת הסעודה מסתברא דלא גרע מדברים הבאים שלא מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לאחריהם ואע"פ שטעונין ברכה לפניהם ברכת המזון פוטרן, ומי' יין שלאחר המזון כלומ' ששתה לאחר שגמר מלאכול הרבה והפסיק בשיחה ומתוך שיחה צמא לשתות דקימא לן בסמוך דבעי ברכה בתחלתו נראה לפי דברי התוספות שהוא טעון ברכה לאחריו ואין ברכת המזון פוטרת אותו וכדכתבינן לעיל דאין ברכת שלש פוטרת מעין שלש, ויש מי שכתב וזה לשונו ומכל מקום אם טעה ובירך שלש במקום מעין שלש יצא ע"כ.
פירו' פת הבאה בכסנין. פירשנו לעיל שהוא אלחק"קיש בלעז שעשויות כעין כיסין ואין דרך לאכלן אלא לתענוג וכשאכל מהם בלא סעודה בתחלה מברך מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש דהא לא גרעי מתאנים וענבים שמברך עליהם מעין שלש, והא דאמרי' הכא דלא בריך לאו למימרא דלא בריך כלל דפשיטא דבירך מעין שלש. אלא לא בריך דקאמרי' לומ' שלא ברך ברכתו הראויה דהינו שלש ברכות ממש דכיון שאכל אכילה מרובה כזו קביעות הוא, והינו דתמה עליה רב נחמן וכי עדין כפין הוא, כלומ' וכי אכילה מועטת היא זו דלא מקרי קביעות דלחייב לברך עליה ג' ברכות: אלא אמר רב נחמן וכו'. וכן אם היה דעתו של רב הונא מתחלה לאכול אכילה מרובה וכל שכן כזו היה חייב לברך בתחלה המוציא דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכיסנין מברך עליו המוציא.
פירו' לחמניות. פירש"י ז"ל אובליי"ש בלעז ובתוספות כתבו שהן ניבלי"ש, משמ' שאע"פ שבלילתן רכה מאד היכא דקבע עליהו מברך בתחלתן המוציא ובסופן ברכת המזון ובדלא קבע בתחלה מיני מזונות ולבסוף מעין שלש.
פירו' דיסתנא. מאכל דייסא: סילק אסור. סלקו הלחם וכל האוכל מן השלחן ועדין לא ברכו אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון: אתכא. בשלחן של ראש גולה אנו ואין סלוקנו סלוק שדעתנו שאם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל, משמ' מהכא שדרכם היה כשרוצים לסלק מאכילתם ולברך ברכת המזון שמסירים כל האוכל וגם השלחן, ומכל מקום נראה שלפני המברך היה השלחן עומד כתקנו דמסתמא ריש גלותא דשדר להו מאכל ממה שהיה עומד לפניו שלח להם, ולפיכך מנהגינו שלא לסלק, מפני שלפני כלנו שלחן אחד, ומדאמרי' הכא אתכא דריש גלותא סמכינן משמ' דאין הסח המסובי' קרוי הסח כגון אם אמרו הב לן ונבריך או דברים כאלו שהם הסח הדעת אלא הכל תלוי בבעל הבית, וכתבו בתוספות מכאן אומ' ר"י ז"ל שאם שכח ליל פסח ואמר הב לן ונבריך קודם אכילת אפיקומן דלא הוי הסח הדעת דכלנו אתכא דרחמנא סמכינן שצונו לאכול אפיקומן, וכתבו בשם רש"י ז"ל דאם שכח וברך ברכת המזון קודם שיאכל אפיקומן דאין צריך לחזור וליטול ולברך דכל המצות הוו מצות דמצוה.
פירו' הרגיל בשמן. למשוח ידיו אחר אכילה: שמן מעכבו. ואפי' סילק השלחן כל זמן שלא משח ידיו מותר לו לאכול דעדין אינו סיום אכילה: ולית הלכתא ככל וכו'. דאין סיום סעודה תלוי בכל הני שמעתתא דאמרי' בגמ' כגו' גמר אכילה וסילוק ושמן, אלא במים אחרונים שכל זמן שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול: תכף לגאולה. בירושלמי [פ"א ה"א] מפרש להו מקראי, תכף לגאולה תפילה דכתי' [תהילים יט] השם צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, תכף לסמיכה דכתי' [ויקרא א'] וסמך ושחט, תכף לנטילת ידים דכתי' [תהילים קלד] שאו ידיכם קדש וברכו את ה', כלומ' ואין להפסיק בין הנטיל' לברכת המזון, וכתב הראב"ד ז"ל דכל שכן אי קביל עליה לברוכי בפירוש כגון דאמר הב לן ונברך דהוי הסח גמור ואסור למיכל ולמשתי ואפי' יברך על מה שיאכל וישתה, והביא ראיה מדאמ' להו [פסחים קג:] רב ייבא סבא לתלמידי דרב הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונברך איתסר לכו למשתי, ודייק הרב ז"ל דמדלא אמר להו אי מברכי עליה בורא פרי הגפן או לא נראה דאסור למשתי אפי' בברכה קאמ' עד לאחר ברכת המזון: תכף לתלמיד חכם. המקרבו אליו ומאחר ומארחו בביתו יש ברכה במעשי ידיו.
פירו' ברך על היין וכו'. נוהגין היו להביא כוס של יין קודם אכילה לשתות כדתניא לקמן [מג.] כיצד סדר הסבה וכו' ומביאין פרפראות להמשיך האכילה כגו' פירות ודגים ואחר כך מביאין את השולחן ולאחר גמר סעודה יושבין ושותין ואוכלין פרפראות כגון כיסני דמעלו לליבא וכן לחמניות ואוכלין זה קודם ברכת המזון: מעשה קדרה. חלקא טרגיס וכו' כדלעיל [לז.], ור"ח ז"ל פירש פרפרת, פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליו בורא מיני מזונות, והשתא ניחא דאיצטריך למימר ברך על הפרפרת לא פטר את הפת ואע"ג דהוי מין פת.
פירו' הסבו. מנהגן היה שלא היו קובעין סעודה ולא שום קבע בין לאכילה בין לשתיה אלא אם כן עושין הסבה על המטות כמנהגם ואז אחד מברך לכולם, אבל כשאינן מסובין לא היו קובעין וכיון דאין קבע כל אחד מברך לעצמו: בא להם יין וכו'. בגמ' מפרש: מוגמר. הוא אבקת רוכל שהיו מביאין לאחר גמר סעודתן בתוך מחתות בגחלי אש לריח טוב: אע"פ שאין כו'. כלומר הלכך אינו מצרכי הסעודה אפי' הכי מי שברך על היין והתחיל בברכות אחרונו' גומרן ומברך על העשן העולה מן האש בורא עצי בשמים אם עץ הוא אע"פ שנשרף, ולדידן שאין אנו רגילין בהסבה כשאנו יושבין על השלחן הוא קביעות לנו הלכך אחד מברך לכולן בין המוציא בין ברכת זימון.
<h2>דף מב:</h2>
[פירוש] אלא בשבתות וכו'. כבר פירשנו לעיל דיין שלאחר המזון ר"ל קודם ברכת המזון ונקרא אחר המזון מפני שגמר סעודתו ובשבתות וימים טובים שהיו הם רגילים למשוך ביין אחר גמר סעודתן אם כן כשבירך קודם סעודתו אדעתא דהכי ברך ופטר ליה אבל בימי החול לא היו רגילין בזה ואין לנו לומ' אדעתא דהכי ברך והלכך לא פטר ליה, ומסתברא דכיון דבקביעות שתייה תליא מילתא אם קבע סעודתו אף בחול על היין יהיה הדין כן, והוא הדין למי שנטל ידיו והבדיל על שלחנו אדעתא דלאכול שפטר את היין שבתוך המזון וכל שכן הוא דזה דהבדלה הוא לשתות וזה דבתוך המזון הוא לשרות, וכל שכן דיין דקידוש פוטר יין שבתוך המזון כיון דאין קדוש אלא במקום סעודה. פירו' לא סבר לה וכו'. דשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין מה שבירך על הכוס תחלה פוטר כל היין שישתה בסעודה: אנא נמלך אנא. כלו' איני רגיל לקבוע סעודה על היין לעולם, וצריך עיון לדידן בשבתות וימים טובים אי הוי קביעות סעודתנו על היין אם לא אלא שכבר כתבנו לעיל דיין דקדוש פוטר יין שבתוך המזון.
פירו' [בתוך המזון]. היכא דקודם המזון לא בא להם יין ואחר שהתחילו לאכול והם בתוך המזון הביאו לו יין: זה לשתות. יין שלפני המזון הוא לשתות כמו יין שלאחר המזון חשוב זה כזה, הילכך דין הוא שיפטור זה לזה אבל יין שבתוך המזון אין דרך לשתות אלא מעט לשרות המאכל ולא חשיב כיין שלאחר המזון שבא לשתות ממש, ומי' מיין שלפני המזון אי פטר יין שבתוך המזון הא לא מיבעיא דפשיטא דלשתות מפיק לשרות, ופירש הראב"ד ז"ל הא דאמרי' דיין שבתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון הינו כגו' שהפסיק בשיחה ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת שיחה אבל לאחר אכילה מיד או לאחר זמן מועט עדין לשרות המאכל הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו, וקימא לן כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי וכל שכן דכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר.
פירו' פרפרת. חשיבא משום שהיא פת טפי ממעשי קדרה שאינו פת: אפי' מעשה קדרה. דברכה אחת לתרויהו לפרפרת ולמעשה קדרה דהינו בורא מיני מזונות ואם כן אפי' בירך על מעשה קדרה ונתכוין למפטר את הפרפרת יצא, מכל מקום הכא מיירי שלא נתכוין למפטר מעשה קדרה בברכה שברך על הפרפרת, ולפיכך לבית שמאי לא מבעיא דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת אלא אפי' פרפרת דחשיבא טפי לא פטר את מעשה קדרה: תיקו. והוא ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא ואמרי' דבסיפא דוקא פליגי אבל ברישא ודאי מודו דפת פטר את הפרפרת אפי' בסתם וכל שכן מעשה קדרה, אבל ברך על הפרפרת לא פטר אפי' מעשה קדרה כיון שלא נתכוון לה, וכתב הרשב"א ז"ל דבית הלל פליגי בה עם בית שמאי הילכך קימא לן כותיהו דפרפרת פטר מעשה קדרה אפי' בסתם שלא נתכון לה.
פירו' דוכתא פלן. במקום פלוני וכתבו המפרשים ז"ל דלא דוקא מקום פלוני אלא אם אמרו נאכל כאן נמי שנתועדו יחד אחד מברך לכולן, אבל נראה דאם ישבו בלא הסכמה כל אחד מברך לעצמו וכל שכן כשהן מהלכין.
<h2>דף מג.</h2>
פירו' אפי' יין נמי. וכן פסקו הראי"ף ז"ל והר"ם במז"ל דיין כפת דאם הסבו אחד מברך לכולן כר' יוחנן ואם לאו כל אחד מברך לעצמו: כל אחד נוטל ידו אחת. מכאן הוכיח הרשב"א ז"ל שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכסנין אלא די בידו אחת שלא תקנו שתי ידים אלא לפת ממש, ותני נמי בירושלמי [פ"ו ה"ו] הביאו להם פרפריות כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו והסבו הביאו להם מים אע"פ שכל אחד ואחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו: נטל ידו אחת. זה היו עושין לנקיות ליטול אותו יד שאוכלין בו פירות לכבוד הברכה או שמא יגע ידו ביין וקימ' לן כל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים, ויש ללמוד מכאן שמותר ליטול ידו אחת למי שאוכל פירות לכבוד הברכה, והא דאמרי' בפרק כל הבשר [קו.] הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הינו בנטילת שתי ידיו דאין צריכות שתי ידיו ממש לאכילת פירות כמו לקביעות פת והוי גסות הרוח: חוזר ונוטל וכו'. משום תכף לנטילת ידים המוציא ולאחר שעלו להסב הביאו להם יין אחד מברך לכולן ואע"פ שיין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון, שאני הכא דאיכא שנוי מקום וקימא לן בערבי פסחים [קא:] דשנוי מקום צריך לברך.
פירו' אין בית הבליעה. פרש"י ז"ל שאין לב המסובין אלא לבלוע ואנן בעינן דעת שומע ומשמיע, וכתבו ז"ל לפי זה אלו אמרו סברי רבותי או מרנן כלומר שיתנו לב היה יכול לברך, אלא שאינו נראה כן מן הירושלמי [פ"ו ה"ו] דאמ' אין בית הבליעה פנוי וגזירה שמא יקדים קנה לושט אמר ר' מונא הדא אמרה האי מאן דעטיש בגו מיכלא אסור למימר ליה אסו כיון דאיכא סכנתא לנפשיה, וכתבו בתוספות בשם רבינו יחיאל ז"ל דאף ברכת הטוב והמטיב שבא להם שנוי יין מברך כל אחד לעצמו מהאי טעמ' דירושלמי דלא פלוג רבנן בברכות ואע"ג דהאך ברכה נתקנה דוקא כשאחרים נהנין ממנו כדאמרינן הטוב לדידיה והמטיב לאחריני הא מצינו [לקמן נט:] גבי אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב הטוב לדידיה והמטיב לאשתו ומי לא עסקינן שהיה בעלה נמי במקום אחר אע"ג שלא נפטרה היא בברכתו, ועוד אמרי' בירוש' [שם] מה בין מוגמר ליין שבאמצע המזון התם כולהון נהנין כחדא הכא כל חד וחד שתי לנפשיה, כלומר דבמוגמר הוי כאלו כל אחד מברך לעצמו דבשעה שנהנה בו ודאי פונה לבו ולית בה סכנתא והוא הטעם בנר וכ"ש דקימא לן דשומע כעונה אלא דבשאר ברכות חיישינן אפי' בשמיעה שמא יבא לידי עניית אמן ואית ביה סכנתא וכדאמרן עכ"ל.
פירו' מכלל דאיכא וכו'. אלא מפני שהתחיל זה בברכו, הנוטל ידיו וכו'. אם נתנו לו מים ליטול ידיו ולא נתנו לגדול שבהם ליטול ידיו תחלה הוא מברך ברכת המזון, זה שזכה שנתנו לו תחלה מים ליטול ידיו ולא מיחה לו הגדול, גלה דעתו שמחל על כבודו וכמו שמחל בנטילת ידים כן ימחול לברכת המזון, הכא נמי כיון שזכה לברך על היין שלאחר המזון יזכה לברך על המוגמר: תמרתו. קיטור העשן שמתמר ועולה כתמר ואע"פ שאינו בעין שנשרף הוא (עשי): עצי בשמים וכו' מושק. בלע' לשוננו אלמישק: הואיל וכו'. שיוצא מן החיה, ומברכין על משחא דאפרסמא בורא שמן ערב: פירו' כשרתא. קושט בלעז: משחא כבישא. כתב רבי חננאל ז"ל שכובשין ומשימין ורד ועצי בשמים זמן עם השמן וקולט ריח בשמים: משחא טחינה. הוא שקרוב לטחינתו נותנין עצי בשמים באותו שמן כדי שיקלוט הריח.
<h2>דף מג:</h2>
פיר' חילפי. איש"פיק בלעז והוא שבלת נרד ומקרי עץ מידי דקרינן בגבעולי פשתן. פירו' סימלק. הוא מין עשב שיש בו שורות של עלין זו למעלה מזו וג' עלין לכל שורה והוא נמי גבעול ולפיכך מברכינן עליה עצי בשמים: סיגלי. נייאולי"ש: ריח טוב בפירות. שעיקרו לאכילה עומד: נרגיס. חבצלת השרון ויש אומ' שהיא רו"שה בלעז: דגנוניתא. של גנות: עצי בשמים. ויש מי שנתן טעם לדבר משום דאין נאכלין כמות שהן כאתרוגא וחבושה, ולענין מי ורדים הר"ם במז"ל והרא"ש ז"ל כתבו דמברכין נמי בורא עצי בשמים: פירו' שמן והדס. נוהגין היו לאחר סעודה להעביר הזוהמא בשמן ומביאין הדס להריח: ב"ש אומר מברך על השמן. בורא שמן ערב: וזכינו לסיכתו. כמו משחא כבישא דלעיל: ורבא אמר וכו'. רבינו אלפסי ז"ל פסק הלכה כרבא דהוא בתרא.
פירו' שערו כבגדו. דלא שכיח ביה זיעא: בפנתא. אנפי"ניא בלעז: ארעיתא. שו"לע בלעז': דלא קביע ליה עידניה. ללמוד תורה: קרו ליה פושע. מתעצל: בקדושא דבי שמשי. ששותה כוס של קדוש בליל שבת, ראיתי בפירוש הר"ר יהונתן ששותה שתי פעמים זה אחר זה.
<h2>דף מד.</h2>
פירו' מליח. כגון זיתים מלוחים: ופת עמו. ללפת מן המליח שיוכלו לאכול הרבה מן המליח: ופוטר את הפת. לפי שלא בא הפת אלא ללפת: פירו' מליח בתחלה. משמע דבשביל כך הוה פת טפלה ולהכי מתמה: פירות גינוסר. ואשמעינן מתני' דאע"ג דפת פטר פרפרת זימנין דהוי פת טפלה למליח ומליח הוי עיקר והיכי דאמי באוכלי פירות גינוסר שהיא ארץ ים כנרת והיו הפירות מתוקים יותר מדאי עד שהאוכלן היה צריך לאכול דבר מליח שלא היה איפשר להן לאכול פירות גינוסר בלתי המליח וכשאוכלין פת עם המליח אינו אלא ללפת המליח והוי המליח עקר והפת טפל.
פירו' שלש ברכות. אותן עצמן של לחם דרבן גמליאל לטעמיה דאמר [לעיל לז.] כל שהוא משבעת המינין מברך עליו ג' ברכות: אכל שלק. של ירק: והוא מזונו. והוא סומך עליו למזון שקובע סעודתו עליו ואינו רוצה לאכול יותר: שלש ברכות. אע"ג דארבע נינהו לא מני אלא הני שהן מדאוריתא: מעין שלש. על העץ ועל פרי העץ.
פירו' חמשת המינין. חטה ושעורה וכסמת שבולת שועל ושיפון, כוסמת מין חטה והשאר מין שעורה: משבעת המינין. אפרי עץ קאי שאינו מין דגן: הא לן. אנן עבדינן כרב חסדא שדר בחוצה לארץ ומברכינן כותיה כיון דלא ידעינן פירות הארץ ולא אכלינן להו מברכינן על הפירות דפירותיה משמ' פירות הארץ וכי אינון אכלי ואנן מברכינן: והא להו. לדידהו שדרים בארץ מברכי כר' יוחנן שדר שם ואוכל מפירותיה מברכין על הארץ ועל פירותיה, וכן על היין חותם על הארץ ועל פרי הגפן, ויש חותמין על הגפן ועל פרי הגפן, וכתבו בתוספות דאין ראוי לשנות דבשלמא בתחלת הברכה שאני [ד]מזכיר בשאר פירי על העץ ועל פרי העץ אנו מזכירים ביין תחת עץ גפן פרי הגפן אבל בחתימה שאין אנו מזכירין אלא סתמ' מברכינן על הארץ גם ביין מברכינן על הארץ, ומשום דבכולהו חתמינן כעין עקר ברכתן מברכינן ועל פרי הגפן, והך חתימה דארץ ופירות לאו תרתי מילי נינהו משום דארעא היא דמתקא לפירי וכדחתמינן מקדש ישראל וראשי חדשים משום דישראל מקדשי להו. וכן לענין מי שאכל מיני מזונות ושתה יין או שאכל תאנים וענבים כתב רבינו האי גאון ז"ל דלא מברכינן אכל חד וחד ברכה באפי נפשיה אלא כולל בברכה אחת על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות והיא המוציאה מחיה וגפן, וכן כתב רבי' חננאל ז"ל וכן הסכימו עמהם מגדולי רבותי' הצרפתים ז"ל ואף הר"ם במז"ל כן כתב והוסיף עוד ואמר, אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אבל ענבים ותאנים ותפוחים ואגסים וכיוצא בהן מברך בסוף ברכה אחת מעין שלש והיא כוללת הכל מפני שכולן פירות העץ עכ"ל, וכתב הרשב"א ז"ל דאילו שתה יין ואכל תפוחים ואגסים לא היה הדין כך אפי' לדידן דנהיגינן לברך על הארץ ועל פרי הגפן דזו ברכה פרטית היא ואינה כוללת אפי' שאר פירות של שבעת המינין, ועל הא דקימא לן כרב חסדא בחוצה לארץ וכר' יוחנן בארץ כתב הרשב"א ז"ל שאפי' בחוצה לארץ אי אכיל מפירות הבאין מן הארץ מברכינן כר' יוחנן על פירותיה דהשתא ליכא למימר טעמ' דאינון אכלי ואנן מברכינן, וכתבו בתוספות שבני ארץ ישראל נמי כשמברכין ברכת המזון יש להם לברך על הארץ ועל מזונותיה.
<h2>דף מד:</h2>
פירו' קופרא. כל מין בשר קרוי קופרא: ירקא לא. אין צריך לברך אחריו, וכתבו בתוספות אנו נוהגין לברך על הירק ועל המים לאחריהם בורא נפשות וכו': פירו' ולבני מערבא. כתבו המפרשים ז"ל דבני מערבא דמברכי לבתר דמסלקי תפיליהו היינו לדידהו דקסברי דקרא דכתי' גבי תפילין [שמות יג] ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימי' ימימה איירי בתפילין כלומר השמר שלא יהיו עליך אלא ביום לאפוקי לילות הלכך כשהיו מסלקין אותן בלילה היו מברכין עליהן לשמור חקיו והכי איתא בירושלמי בפרק היה קורא [ה"ג] כשהוא חולץ מברך אשר קדש' וכו', אבל אנן לא קימ' לן הכי אלא כמאן דאמ' בחקות הפסח הכתוב מדבר מדקימא לן במנחות [ל"ו:] כמאן דאמר דלילה זמן תפילין הוא אלא דהלכה ואין מורין כן גזרה שמא יפיח בהן כדאיתא בשלהי פרק הקומץ רבה: למעוטי ריחני. שאין טעון ברכה לאחריו.
<h2>דף מה.</h2>
פיס' השותה מים לצמאו וכו' למעוטי מאי, אמר רב אידי בר אבין למעוטי מאן דחנקתיה אומצא. פירו' אומצא. חתיכה קטנה של בשר או מאכל וכיוצא בזה שקולטו בית הבליעה ושותה מים להורידו וזה אינו נהנה ממנו דאינו שותה לצמאו, וכתבו בתוספות דדוקא במים הוא דלא מברך עליה בדחנקתיה אומצא לא בתחלתן ולא בסופן משו' דאינו נהנה מהן הא ביין או בשאר משקין דנהנה מברך עליהו בין בתחלתן בין בסופן וכדאמרי' לעיל [לו.] אע"ג דלרפואה קא אתי כיון דנהנה מהם בעי ברוכי, והכי נמי מסתברא כותיהו מדלא נקט מתני' סתמ' כל משקין ופירש ותני מים דוקא, וכתבו המפרשים ז"ל דמה שכתבו בשם ר' פלטוי גאון ריש מתיבתא דהיכא דחנקתיה אומצא לא מפטר אלא מברכה שלפניה דוקא אבל לאחר ששתה חייב לברך, ליתה דלא מסתברא הכי.
פיס' ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן וכו', א"ל רבא בר רב חנין לאביי ואמרי לה לרב יוסף הלכתא מאי א"ל פוק חזי (מאן) [מאי] עמא דבר. פירו' פוק חזי וכו'. לא נתפרש הכא בגמ' ר' טרפון אי מברך בסוף כלל או לא, ומשום שלא מצינו לה ברכה בסוף אלא זו איכא דאמרי שזו עצמה היה אומ' בסוף כדאמרן לעיל [מ:] דאי אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא ומהני בין בתחלה בין בסוף למאן דלא ידע לברך, ובתוספות כתבו דלא מברך לבסוף דהא חזינן אמוראי לעיל דלא מברכי אמיא ואסיקנא הכא פוק חזי (מאן) מה עמא דבר, והמנהג לברך שהכל בתחלה ולבסוף בורא נפשות וכו', ופרש"י ז"ל וחסרונן. צרכי ספוקן. והראשונים ז"ל כתבו בענין ברכות אלו שיש לתמוה על מה לא תקנו ברכת שהכל בנוסח שאר ברכות שאומרין שהכל ברא לכבודו, וכן על כל הפירות ועל פרי הגפן בלשון בריאה הכא נמי היה להם לתקן הכל בורא או ברא, ותירצו משום דעקר ברכה זו נתקנה על בעלי חיים או היוצא מהם כגון בשר ודגים וביצים וחלב, ובעלי חיים לא נבראו מתחלה למאכלינו כהיום הזה כי לאדם הראשון נאסר בשר, ומקרא מלא הוא [ויקרא יז] ואל פתח אהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש ההוא דם שפך והלכך אין להזכיר לשון בורא דמשמ' דעקר בריאתן היתה לכך ומה שתקנו לשון נהיה ולא לשון היה או הוא (משם) [משום] דברכה זו היא גם על החומץ ועל הנובלות ועל הפת שעפשה ועל היין שהקריס ועל תבשיל שעברה צורתו שאינו עומד במעמדו, ואלו היה או הוא, משמ' בענין שעומד על עמדו, וברכה שלאחריו פירשנוה לעיל, ועוד נוכל לפר' בורא בריות העולם וחסרונם כלומ' ומה שהם חסרים כפרש"י ז"ל, על כל מה שברא כלומ' וגם מבורך הוא על כל מה שברא אע"פ שלא נבראו אלא לתענוג בריותיו, ברוך הוא חי העולמי' שהוא מחיה אותם, ובירוש' [פ"ו ה"א] חותם בא"י חי וכו', ונראה הטעם משום שיש בה דברי רצוי כמו בברכת הקשת שיש בה דברי ריצוי וחותם בא"י זוכר הברית אע"פ שהיא קצרה, ומי' אין אנו נוהגין לחתום בה בברכה אלא ברוך הוא חי העולמים עכ"ל. הראי"ף [ב"ב צו:] ת"ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכי' עליהם שהכל נהיה בדברו, אחרים אומ' שמרים שיש בהם טעם יין מברכי' עליהם בורא פרי הגפן, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים.
פירו' שלשה שאכלו. שגמרו סעודתן יחד אע"פ שלא התחילו יחד: חייבין לזמן. להזדמן יחד לצרוף ברכה כגו' נברך, הא אם גמרו השנים את סעודתן והסיחו דעתן מלאכול יותר ובא שלישי לאכול אע"פ שהשנים לא ברכו עדיין אין שם זימון כדמוכח לקמן בגמ' [מז.] גבי שמואל ורב כרוך וכו': אכל דמאי. הם פירות ספק מעושרים וקמ"ל דאע"ג שהשתא לא קא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה דב"ה אומ' מאכילין את העניים דמאי: ומעשר ראשון ש"ת. וקמ"ל מתני' דאע"פ שלא הפריש ממנו תרומה גדולה מותר ומיירי כגון שהקדימו בשבלין וכדר' אבהו א"ר שמעון בן לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין כלומ' שקודם שנטל הכהן תרומה גדולה שהוא אחד מחמשים, נטל הלוי מעשר ראשון בשבלים פטור הלוי מלהפריש תרומה גדולה משו' דלא אידגן כלומ' עדין לא נעשה דגן כיון שלא נמרח בכרי: ומעשר שני והקדש שנפדו. שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ"ל מתני' דאין החומש מעכבת בהן התר אכילה: והשמש שאכל כזית. דמהו דתימ' שמש לא קבע קמ"ל דקבע: וכותי. קמ"ל דאפי' הוא עם הארץ ותניא [לקמן מז:] אין מזמנין על עם הארץ בחבורה, ונקרא עם הארץ משום שאינו מעשר פירותיו הכא מיירי בכותי שרגיל לעשר וקמ"ל מתני' כדאמ' מר דכל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, ומי' האידנא מחזקינן להו בגויים גמורים כדאמרי' בריש פרק הכל שוחטין [ו.] ובהא נמי דתניא אין מזמנין על עם הארץ בחבורה האידנא לא קימא לן הכי כדאמרי' פרק בתר' דחגיגה [כב:] כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי. וכן כתב רבי' חננאל ז"ל האידנא לא רגילינן בהכי ומזמנינן אפי' בעם הארץ ודאי עכ"ל: הנכרי אין מזמנין עליו. [בגמ' פרכינן] פשיטא [ומוקמינן] בגר שמל ולא טבל, וקמ"ל מתני' כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול: אכל טבל. אוקימנא בגמ' בטבל טבול מדרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב וכתב הראב"ד ז"ל דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן אע"פ שאינה [אלא] מדרבנן אין זימון ביניהם, וטעמא דמילתא דאין מזמנין על מי שאכל דברים האסורים מפני שאין חבריו רשאין להתחבר עמו בחבורה ואם אכלו כלם דברים האסורים אין להם קבע שאין קבע וחבור לדברים האסורים, והר"ם במז"ל כתב שאפי' המוציא אין מברכין על דבר איסור, וכן נראה אל הרשב"א ז"ל מדתניא פרק במה מדליקין [כג.] הדמאי מברכין עליו ומזמני' עליו משמ' הא טבל אין מברכי' ודוחק לומ' דנקט מברכין אגב מזמני' אבל הראב"ד ז"ל חולק בדבר, וכתבו בתוספות דאם אחד מהשלשה מודר הנאה מהשנים כיון שהשנים אינם מודרים ממנו ומותרים לאכול משלו מצטרפין דאין בשום אחד אוכל של איסור דמה שאוכל המודר לעצמו התר הוא, וראיה מדאמרי' בריש ערכין [ד.] הכל חייבים בזימון כהנים לויים וישראלים ואמרי' עלה פשיטא לא צריכא דכהני אכלי תרומה וקדשים וזר (אכלי) [אכיל] חולין מהו דתימ' כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דאמי, אבל אם שלשתן מודרין זה מזה אין מצטרפין דאע"ג שיכולין לישאל על נדרם השתא מהא לא איתשילו, וכן נמי אם האחד מוזהר מפת של גוים כיון שאינו אסור מותר להצטרף עם האחרים אע"פ שהם אינם מוזהרים.
גמ' מנא הני מילי אמר רב אסי אמר קרא [תהילים לד] גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדו. פירו' מנא הני מילי. דשלשה ראויין לברכת זימון: גדלו. הרי שנים, אתי הרי שלשה, ואז נרוממה שמו יחדו: אמר רב חנין בר רבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנ' גדלו לי"י אתי. פירו' אתי. ולא יותר.
<h2>דף מה:</h2>
פירו' קורין לו וכו'. ויוצאין בזימון דידיה דלאו כל כמיניה דחד לבטל זימון השנים ואע"פ שכבר ברך הוא ויצא קורין לו: והוא דקרו וכו'. שסמוך הוא אצלם ועני ברוך הוא: לא אמרן. שאינו צריך לבא: אבל בעשרה. שיצטרפו משום הזכרת השם, וכת' רבינו האיי גאון ז"ל בשם רבוואתא דהא דסגי בקרו ליה ועני כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו ושומע לקולם אז הוא דמזמנין: פירו' אחד מפסיק לשנים. דרך ארץ שיפסיק אחד שלא גמר סעודתו לשנים שגמרו סעודתן ורוצים לילך עד שיזמינו עד הזן דהיא ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו: ואין שנים. אבל אין על השנים להפסיק אם אינם רוצים לעשות לפנים משורת הדין. וכתב רבי' האיי גאון ז"ל אם בקש אחד מהם לצאת אין מפסיקין השנים (מפסיקין) סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו שלא בזימון ויוצא והם גומרין סעודתן, וכתב הוא ז"ל דאחד מפסיק לשנים וכשהשנים יצאו אם רוצה הוא לחזור ולגמור את סעודתו מפסיק ומברך המוציא, ואף הראב"ד ז"ל כתב דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע (ויצא) וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד, דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחלה [פסחים קא:], ועוד דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון, מיכל וברוכי בהדי הדדי לא איפשר ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחת מן הברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים ברכותיו, ויש מי שכתב עליו ז"ל וזה לשונו (ז"ל) נראה מדעתו שצריך לגמור ברכת המזון על מה שאכל ואם ירצה לאכול צריך ליטול ידיו ולבצוע.
פירו' בד"א. שמצוה ליחלק: בששניהם סופרים. חכמים. כתבו ז"ל היינו בסוף סעודה שהיא ברכת המזון שנחלקין זה מזה אבל בברכת המוציא שדעתן לצרף ולישב יחד אחד מברך ויוצא חברו בברכתו, וכתבו בתוספות שכך אנו נוהגין ומסתברא הכי דודאי דין הוא שיהא קביעות פת דומה לקביעותם בפירות ומצינו לעיל [לט.] גבי פירות שנתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך ולא היו אלא שנים: סופר מברך וכו'. יש שרוצים להוכיח מכאן שהנשים יוצאות בברכת אנשים דומיא דבור, ויש מי שרוצה לחלק ולומר דשאני בור שאע"פ שאינו יודע לברך מכל מקום מבין לשון הקדש אבל נשים לא, והא דאמרי' במגלה [יז.] הלועז ששמע אשורית יצא, פרסומי ניסא שאני כדאמרי' התם [יח.] האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו, ויש מי שאומר דבור סתם בכל ענין משמע אפי' אינו מבין לשון הקדש: נשים מזמנות. היכי אמרת דמצוה ליחלק והא נשים אינם אלא כשנים אי למאן דאמ' דליתנהו בברית ולא בתורה ולהכי אין חייבות בברכת המזון, אי למאן דאמר שהם חייבות מכל מקום אין מזמנין עמהם משו' פריצותא: דעות שאני. כלומר אע"ג דלענין חובה אינן חייבות, לענין רשות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דשלשה דעות נינהו, וכתבו בתוספות מכאן משמע שיכולות נשים לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבי' אברהם מאורל"יינש על פי אביהן, והא דאמרי' דמאה כתרי הינו לכל דבר שטעון עשרה כקריאת מגילה וספר תורה.
פירו' ידי זימון לא יצאתם. דאע"פ שהיו שוין חייבין לזמן וכיון שלא זימנו יחד שוב אין יכולין לחזור ולזמן, ומי' הני מילי היכא דבריכו כולהו כל חד באפי נפשיה או השנים מהם אבל אם שכח האחד וברך לא פרחה תורת זימון מן השנים כדאיתא לקמן [נ.]: פירו' דקאמרי נברך. אומר ברוך הוא ומבורך או ברוך הוא ומבורך שמו כדאיתא בהלכות גדולות: דקא אמרי ברוך. אם מצא המסובין עונין ברוך שאכלנו יש לו לענות אמן וכן כל השומע ברכה מפי חברו כגון ברכת הפירות וברכת המצות צריך לענות אמן ודוקא בברכת זימון של שלשה שאין בה הזכרת השם אבל בעשרה שיש הזכרת הש' צריך הוא גם כן להזכיר את השם ולומ' ברוך אלהינו ומבורך שמו כך העלו המפרשים ז"ל.
תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים. פירו' הא בבונה ירושלם. לאו דוקא בונה ירושלם אלא הוא הדין לכל סוף ברכות. ירושל' בפרק אין עומדין להתפלל [ה"ד] תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור הא תנא תני הרי זה חכם אמר רב חסדא מאן דמר הרי זה בור על כל ברכה וברכה ומאן דמר הרי זה חכם בעונה בסוף משמע מהכא דלאו דוקא בונה ירושלם אלא הוא הדין לכל סוף ברכות וכן כתבו רש"י ז"ל ורבי' חננאל ז"ל דבסוף ברכות של קריאת שמע ובסוף ברכת יהללוך עונה אחר עצמו וכן כתבו בתוספות (דהטוב והמטיב) [דבונה ירושלם] דנקט הכא לרבותא כיון שסוף ברכות דאורייתא היא אע"פ שאינן סוף ברכותיו ממש וכל שכן לאחר סוף ברכותיה, וכתב רבי' האיי גאון ז"ל משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל דה"ה לאחר ברכה אחרונה של פירות אבל לאחר ברכה ראשונה של פירות לא וקא יהיב רב יהודאי ז"ל טעמ' דבתר אכילה כיון דגמרה לה ברכותי' ואמ' אמן מקבל לה עליה ומאמין בה וקרא נמי קא מסייע לן דכתי' [תהילים פט] ברוך השם לעולם אמן ואמן והא דתני בבריתא המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות בדקמיה אכילה הוא כיון דבריך ליה לא מיבעי ליה לאישתעויי עד דטעים וכדעני אמן דמי כמאן דמשתעי והינו דקתני דרך בורות ואמרי נמי דאשכחו לבני ארץ ישראל כאן בתחלה כאן בסוף.
פירו' דלידעו פועלים. שכבר נשלמה ברכת המזון דאוריתא ויקומו לעשות מלאכתן ולא קפידי בהטוב והמטיב דביבנה תקנוה: בלחשא. היה עונה אמן דבונה ירושלם בלחישה וכן פסק בהלכות גדולות, ולדידן דליכא פועלים אפי' אביי מודה.
<h2>דף מו.</h2>
פירו' בעין יפה. לפי שהפת שלו אינו בוש לחתוך מן הלחם חתיכות גדולות: ואורח מברך. אע"פ שהיה בעל הבית גדול וקימא לן דגדול מברך, ומי' הרשות ביד בעל הבית ליתן רשות לברך למי שירצה ואע"ג דאיכ' גדול מזה המברך במסובין כדאמ' ליה [לעיל מג.] ר' לרב קום משי ידך ופירש ליה ר' חייא לרב עיין בברכת מזונא הוא דקאמ' לך, ור' חייא היה רבו של רב והוה יתיב בסעודה ואוכל נמי עם ר' ואפי' הכי נתן רשות לרב לברך: נכסיך. קרקעותיך: קרובים לעיר. שיכול ללכת בעל הבית לראותם תמיד.
פירו' זו ברכת הזימון. הינו נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו בלבד: זו הזן את הכל. כלומר שצריך להתחיל מנברך ולסיים עד הזן את הכל כפלוגתא דגמרא דילן, והקשה רב אשי למאן דאמר נברך בלבד מהאך בריתא שלא הזכירה אלא שנים ושלשה שפירושה כדפירש רבי' אלפסי ז"ל דמיירי בשנים או שלשה דלא ידעי כולהו ברכת המזון שלם ואמר דלפעמים נפקי שלשתן מברכת המזון בשנים כגו' שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ושניה ואינו יודע השלישית והשני ידעה או איפכא ונפקי כולהו ידי חובתן דמכל מקום כל השלש ברכות מברכי בין שניהם, ולפעמים נפקי כולהו בברכת שלשתן כגו' שהאחד יודע ברכה ראשונה ולא השניה והשני והשניה ולא אחרת והשלישי השלישית ולא אחרת דמכל מקום בין כולהו מברכי כולהו ברכות, ואם איתא דנברך לבד הויא ברכת הזימון הוה ליה למיתני האי דינא בארבעה שהאחד יודע נברך ובין השלשה השלשה, דודאי לא הוה סליק אדעתין למימר דהרביעי משו' הטוב והמטיב הוא דנקטיה ולא משו' נברך דלעולם לא כיילינן לה עם שלש ברכות דאוריתא דהטוב והמטיב ביבנה תקנוה, אלא ודאי גמרי' מינה דברכת המזון עם ברכת זימון אינה נחלקת אלא לשלש ברכות ומנברך עד הזן ברכה אחת היא, ואם בקש אחד לצאת אינו יוצא באמצע דכולה חדא היא לזימון, ותירץ לעולם נברך בלחוד היא ברכת הזימון ואם בקש אחד לצאת אין צריך להמתין אלא עד נברך שאכלנו משלו, והא דאמרת דלא תני ארבעה מצאתי תנא דתני ארבעה וסבירא לי כותיה, והכי פסיק הראי"ף ז"ל כרב נחמן וכתב וכן עמא דבר דהא יחיד כדמברך מתחיל מברכת הזן אלמא ברכת זימון דליתא אלא בשלשה עד נברך היא בלבד אבל ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון, ובכלל ראיה זו נכללת ראיה אחרת שכתב הרשב"א ז"ל מדפותחת ברכת הזן בברוך וברכת הארץ אינה פותחת ואם איתא דברכת זימון היא נברך עם הזן, ברכת הארץ היתה ראויה לפתוח בברוך כיון דלפעמים אינה סמוכה לברכת הזן כגון בשאין שם שלשה כדאמרי' [ירושלמי ברכות פ"א ה"ה] לענין קדוש שאע"פ שהיא סמוכה לפרי הגפן תקנוה בברכה כאינה סמוכה משו' דלפעמי' אינה סמוכה שאין שם פרי הגפן כגון אם היה שותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאז מקדש בלא פרי הגפן.
עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן. פירו'. כי האי פלוגתא איתא בירוש' [פ"ז ה"א] ומפרשא ביה דינא טובא, גרסינן התם שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד לצאת דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו, אי זו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרו זו ברכת הזימון ר' זעירא בשם ר' ירמיה אמר זו הזן את הכל, מתיב רב אשי והא מתנית' פליגא שנים ושלשה שאכלו חייבין בברכת המזון, הא ארבעה לא ואין תימ' זו הטוב והמטיב שנייה היא דאמר רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ופריק אשכח תנא תני ארבעה ואנא דאמרי כותיה.
פירו' ותניא כל הברכות כולן. כתבו מן המפרשי' ז"ל דלאו דוקא ולאו כללא הוא דהא איכא אלהי נשמה וברכת הדרך ותפלה קצרה ותפלת גשמים שאינן סמוכות ואפי' הכי אינן פותחות, ומסתברא נמי שברכה אחרונה שבק"ש דכותיהו מדפליג להו בתרתי דתני ברכה הסמוכה וכו' וברכה אחרונה וכו', אבל בתוספות נתנו טעם בכולן ואמרו דאלהי נשמה ותפלת הדרך ויהללוך לא נתקנו לעיקר ברכה אלא לעיקר שבח והודאה וכיון שכן יצאו מכלל נוסח הברכות, ובהנותן לשכוי וכל האחרות שסמוכות כל אחת לחברתה ואפי' הכי פותחות בברוך משו' שכל אחת ואחת לבדה נתקנה כדאיתא לקמן בהרואה [ס:] כי שמע קל תרנוגלא וכו', כי מתער משנתיה וכו', כי סיים מסאניה וכו', ומפני שהן מטבע קצר אין חותמין בהן בברוך, ויהי רצון סמוכה להמעביר חבלי שינה וחתימתה נמי מעין הפתיחה דהא חתמינן ותגמלני חסדים טובים ואין לך חסד גדול מהמעביר חבלי שינה שמחזיר לו רוחו ומחדש לו כוחו: שיש מהן. כברכת הפירות והמצות שפותחות ואינן חותמות.
<h2>דף מו:</h2>
ויש מהן. שחותם כברכה הסמוכה לחברתה שאינה פותחת: והטוב והמטיב פותח בה בברוך. ואי דאוריתא אדרבא הוה לה למחתם בברוך ולא לפתוח כברכה הסמוכה אלא ודאי רבנן תקנוה על הרוגי ביתר והויא כברכה בפני עצמה ולפיכך פותחת בברוך, ומי' יש לתמוה אמאי אינה חותמת שהרי היא מטבע ארוך ופירשו בתוספות דעיקר תקנה מטבע קצר הוה, אלא שאחר כן הוסיפו בה דברים, והרשב"א ז"ל כתב שאין צורך לזה אלא שלא ראו לחתום בה ולעשותה מעולה משאר ברכות של תורה שלמעלה ממנה: פירו' להיכן הוא חוזר. פירשו הגאונים רבי' האיי ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל המברך שאמר נברך שאכלנו משלו וענו אחריו המסובין ברוך שאכלנו וכו' יחזור ויאמר נברך או למקום שפסק כלו' שאינו אומ' נברך אלא ברוך שאכלנו מו"ח: איתרע וכו'. קרה לו שמת בנו: המלך החי. זהו ברכת הטוב והמטיב שמוסיפין בה בבית האבל דברים אלו.
<h2>דף מז.</h2>
פירו' בדרכים. הולכי דרכים: לא בגשרים. שהוא מקום סכנה: ידים מזוהמות. בנטילת מים אחרוני' שתקנו מים אחרונים מפני סכנת מלח סדומית כדלקמן, ורבי' יהונתן ז"ל לא פירש כן אלא דמיירי בנטילת ידים שבין תבשיל לתבשיל שהוא רשות כגו' בין בשר לדגים דאי במים אחרוני' לגמרי הא אמרי' שהגדול נוטל ידיו תחלה כיון שהן חובה חולקין כבוד לרב: אלא בפתח. כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי פרצות, וא"ת היכי אמרינן אין מכבדין בדרכים והא אמרי' במסכת שבת פרק במה בהמה וכו' [נא:] חמריה דרבה בר בר חנא אקדמיה לחמריה דלוי אמר רבה בר בר חנא אימ' ליה מילתא דתיתוב דעתיה, משמ' דמכבדין בדרכים, ותירצו בתוספות דהני מילי כשיצאו יחד בדרך בחבורה אבל אם פגעו זה בזה וכל אחד הולך לדרכו אז אין מכבדין להתלוות זה את זה (כשיצאו יחד בדרך בחבורה אבל אם פגעו זה בזה וכל אחד הולך לדרכו אז אין) להתבטל מעסקיהם.
פירו' בקערה. דרך ארץ הוא שאם הקערה לפני האחד תחלה שלא ימהר תכף לאכול עד שיביאו לחברו גם כן הקערה שלו: פושט ידו. דאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך והני מילי כשאוכלין או שותים כולם מכוסו של בעל הבית או מככרו אבל אם כל אחד ככרו לפניו רשאין לאכול קודם אם ירצו והכי איתא בהדיא בירושלמי בריש כיצד מברכין [ה"א] דגרסינן התם ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך, ר' יהושע בן לוי אומר שותים אע"פ שלא שתה, ופליג, מה דאמ' רב בשהיו כולן זקוקין לככר אחד מה דאמר ר' יהושע בן לוי כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו, ומדאמרי' אסורין לטעום משמ' שאע"פ שנתן להם בעל הבית מככרו או מכוסו לכוס רֵקה שלפני המסובין אין רשאין לטעום עד שיטעום המברך כיון שזקוקין לכוסו או לככרו, ומדאמרי' בשהיה כל אחד כוסו בידו שמעינן נמי שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות דאם לא כן זקוקין היו לכוסו, והכי נמי משמ' בפרק ערבי פסחים [קו.] דאמרי' רב אשי אקלע למחוזא אמרי ליה לעביד לן מר קדושה רבה אמר בורא פרי הגפן והוה אגיד ביה חזייא לההוא סבא דהוה גחין ושתי קרי אנפשיה [קהלת ב] החכם עיניו בראשו, לפי שהיה מסופק רב אשי לאי זו ברכה קרו קדושא רבא אמר בלבו ודאי אי איפשר בלא פרי הגפן אברך בפ"ה ואמשוך הרבה בקול הברכה ושמא אראה תוך כך דעתם חזייה לההוא סבא דהוה גחין ושתי בתוך שהיה רב אשי מאריך, קרא אנפשיה וכו', מ"מ שמענו שלא היו ממתינין שישתה המברך כיון שכל אחד כוסו בידו, ומי' כתבו בתוספות שאם היו הכוסות פגומין שצריך לשפוך מכוס של ברכה לתוכם, וכן נראה הדין שישתו מיין הראוי לברכה, והא דאמרי' לעיל [מו.] בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, וכן [מ.] טול ברוך דמשמ' שצריכין להמתין לפת של המוציא לאו דוקא אלא בשהיו כולן זקוקין לככרו של בעל הבית.
פירו' קדים ויתיב. כדי ללמוד לבנו שהיה חתן הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע: רשאי לבצוע. פרוסה מן הפת: מפי העונין. אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד [לט:] צריך שתכלה ברכה קודם בציעה: אינו אלא טועה. מפני שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי וכלם עוני' לאחר שבירך המברך ואם כבר ענו הרוב א"כ ודאי האחרים שלא גמרו עדין הם מאריכים יותר ואין זה מן הברכה וטעות הוא: פירו' חטופה. שקורא את האלף בחטף פתח וצריך לומר בקמץ גדול ולהאריך בה: קטופה. שמקטף קריאת הנו"ן בלשונו ומשמע לשון אין: יתומה. שלא שמע (בר) הברכה אלא שעונין אמן, והא דאמרי' בסוכה פרק החליל [נא:] באלכסנדריא של מצרים היו החזנים מניפין בסודרין בשעת גמר (מלאכה) ברכה כדי שידעו ויענו, התם איירי דידעי דענו אחר ברכה ובאיזו ברכה אלא שלא היו שומעין את הקול לרוב המרחק, ירושלמי [פ"ח ה"ח] אי זהו אמן יתומה ר' הונא אמר ההוא דמחייב למברכה והוא עני ולא ידע מה עני: ולא יזרוק הברכה מפיו. במהירות דדומה עליו כמשאוי אלא שחק קבוע לו: ארוכה. ומ"מ לא יאריך יותר מדאי כדאמרן לעיל.
פירו' מסרהב. ממהר לאכול כדי להצטרף בזימון ויזמנו עליו: גמרא לן וכו'. קודם שבאת ואין אתה מחייב לן עוד בזימון: ארדליא. הם כמהין ופטריות ומפני שהיו חביבין לשמואל נקט להו ולרב היו חביבין גוזלות, ושמואל היה קורא לרב אבא דרך כבוד: מי לא אכלינן. הילכך לא גמרא סעודתין ומצטרף, משמע מהכא דכל היכא שלא הסיחו דעתן לגמרי מלאכול מצטרף השלישי הבא עם השנים היושבים ומחייב להו בזימון: פירו' עיקר סעודתא. מאותן שהיו בתחלת המסב': גדול מברך. רבי' אלפסי ז"ל, גרסינן בפרק בני העיר [כח.] אמר רבה בר בר חנא א"ר יוח' כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה שנ' [משלי ח] כל משנאי אהבו מות אל תיקרי משנאי אלא משניאי, אבל כהן תלמיד חכם מצוה לאקדומי דאמר מר וקדשתו [ויקרא כא] לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.
<h2>דף מח.</h2>
פירו' קטן שהביא שתי שערות. והוא עדין קטן לגבי שערות הכופין ראשן לעיקרן אלא שכבר הביא אותן: היודע למי מברכין. לזה הקטן שאמרנו מדקדקין ביה אם יודע למי מברכין אם לאו אבל כשיש לו שערות גדולות הכופין ראשן לעקרן לאו קטן מקרי ושלש עשרה שנה יש לו ומזמנין עליו ולא מדקדקינן ביה אם יודע למי מברכין, והכי נמי איתא בירוש' [פ"ז ה"ב] דגרסינן התם א"ר ברכיה כמה זימנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' אינאיי בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות, ור"ת ז"ל כתב כן מנהג העולם וגם בעלי התוספות ז"ל כן דעתם אע"פ שלא פירש רבי' אלפסי ז"ל כן: ולית הלכתא. פירש רבי' האיי גאון ז"ל לית הלכתא לא כר' יהושע בן לוי דאמר תשעה וקטן ותשעה ועבד מצטרפין, ולא כרב הונא דתשעה וארון ותשעה ונראין כעשרה מצטרפין, ולא כר' אמי דאמ' דשנים ושבת או שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין, ולא כר' יוח' דאמ' קטן פורח, פירו', שהתחילו בו סימנין לפרוח מזמני' עליו, משו' דבתר כל הני הוא דאמ' תלמודא לית הלכת' ככל הני שמעתתא, אבל בריתא לא מסתברא למדחי משום שום אמורא הלכך משמע דפסקינן כבריתא בקטן שהביא שתי שערות.
פירו' ולהוציא רבים. בברכתו שיברך הוא, וכת' רבי' אלפסי ז"ל דלענין צרוף נמי לא אמרן אלא לעזרה אבל לשלשה לא מצטרף עד שיאכל כזית דגן, ודחקו המפרשים ז"ל בזה איך יוציא מחוייב מדרבנן דהיינו כזית כדאמרינן לעיל [כ:] אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו עצמן עד כזית ועד כביצה, למחוייב מדאוריתא דהינו אכל כדי שביעה, ותירץ רש"י ז"ל דכיון דמחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינא ביה, ובהלכות גדולות מוקי לה כגון שלא אכלו נמי האחרים אלא כזית, ובתוספות פירשו כדרך פרש"י ז"ל ולא קשה מקטן שהגיע לחנוך דאין מוציא אחרים דשאני התם דקטן לאו בר חיובא הוא כלל מדאוריתא הלכך אפי' אכל כדי שביעה אינו מחויב בדבר קרינא ליה אבל האי בר חיובא מדאוריתא הוא, ועוד דקימ' לן במסכת ראש השנה [כט.] כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא משום דכל ישראל ערבים זה לזה חוץ מברכת הלחם וברכת היין מפני שהיא ברכת הנהנין ואסור להנות עד שיברך ואם כן כיון שאינו יודע לברך יעמוד ולא יהנה וזה גם כן לא מצי לברך אם אינו נהנה הלכך לא מצי מפיק ליה אבל ברכת המזון כבר הוא מחויב בדבר ואם כן אע"פ שיצא מוציאו והא דבעינן שיאכל כזית משו' שיוכל לומר שאכלנו משלו.
<h2>דף מח:</h2>
פירו' משה תקן וכו'. ואע"פ דאלו השלשה תקנו השלש ברכות לא קשיא הא דקימ' לן לקמן דמדאורית' נינהו דהם מ"מ תקנו המטבע ובודאי קודם כבוש לא מברכי במטבע שתקנו לאחר כבוש ובנין ואנן נמי השתא לא אמרינן באותו מטבע ממש שתקנו הם שהם היו מבקשים להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ ואנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית: פירו' מתחיל בנחמה וכו'. כמו בחול שאין צריך לא לפתוח ולא לחתום בשל שבת: ואומ' קדושת היום באמצע. כלומר שאין צריך לברך אותה בפני עצמה כמו בתפלה אלא כוללה באמצע, ומשמע דבין נחם בין רחם חדא מילתא היא ולא אמרי' מתחיל בנחמה משום נחמנו, וראיה מדאמ' ר' אליעזר הרוצה לאומרה בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה משמע דנחמה שם הברכה כמו ברכת הארץ וקימא לן כחכמי' דאמרי אין אומרה אלא בנחמה, ואית דסברי דלא אמרינן רחם בשבת משום דרחם הוי בקשת צרכים ואינו נכון כלל חדא דאף נחם דכותה ועוד דטופס ברכות הוא וכדאמרו בירוש' [שבת פט"ו ה"ג] מהו לומר רענו זוננו בשבת ואמרי' דשרי דטופס ברכות כך הוא: פירו' ביבנה. (ירושל) באותה שעה שנהרגו אנשי ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולפיכך סמכו אותה אצל בונה ירושלם: פירו' חמדה טובה. דכתי' [דברים ח] על הארץ הטובה: שיזכור בה ברית. שבשכר המילה יורשים את הארץ: שיזכור בה תורה. שנ' [שם] למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ שבזכות התורה ירשו את הארץ: צריך שיקדים ברית. כגון על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך: בשלש (ברכות) בריתות. בסיני, באהל מועד, בערבות מואב, שבכל אחד נכרתה ברית כדתניא במסכת סוטה [לז.] ארור בכלל ארור בפרט, ובסיני ובאהל מועד כדכתי' [שם כח] (כל) אלה דברי הברית אשר צוה י"י את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב וכתי' [שם כט] ושמרתם את דברי הברית הזאת: בשלש עשרה. הם כתובים בפרשת מילה: הודאה. נודה לך י"י: וסוף. על כולם י"י אלקינו אנו מודים לך.
<h2>דף מט.</h2>
פירו' חותם במושיע ישראל. דבעינן חתימה מעין פתיחה: חותם בבונה. דבונה ירושלם תשועת ישראל היא שנ' בונה ירושלם י"י וכו' ואז נדחי ישראל יכנס: פירו' שתי מלכיות וכו'. חדא דידה בא"י אמ"ה, וחדא משום בונה ירושלם, האל אבינו מלכנו: משום ברכת הארץ. המלך הטוב והמטיב דכיון שתקנו משום בונה ירושלם תקנו נמי משום ברכת הארץ, נמצא שמזכיר שתי מלכיות לבד מדידה, ומכאן אתה למד שאין אומרין מלכותך ומלכות בית דוד בבונה ירושלם אלא מלכות בית דוד לבד, ובתוספות כתבו דאף אין לומ' בה מלכנו רענו משו' דמלכנו חשבינן לה מלכות הכא בהטוב והמטיב: ברכה הסמוכה. כל ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך הלכך לא הוה צריך לו לתקוני מלכות לא משו' ברכת הארץ וכו': לאו אורח. כיון דמדכרינן מלכות בית דוד בבונה ירושלם דין הוא נמי שנזכיר מלכות שמים ובאותה ברכה עצמה אי איפשר משו' דסמוכה לחברתה הלכך תקנוה בהטוב והמטיב.
<h2>דף מט:</h2>
פירו' אי בעי אכיל. פת כדי שיחייבנו בברכת המזון אבל מיני תרגמה חייב למיכל כדאמרי' במגלת תענית [פי"א עי"ש] דראש חדש בכלל אילין יומיא דלא להתענאה בהון, אבל בשבתות וימים טובים חייב למיכל פת משום כבוד, והא דלא קפדי במסכ' סוכה [כז.] למיכל כל ארבע עשרה סעודות חוץ מלילי יום טוב ראשון, כתבו בתוספות דהינו למיכל בסוכה דדוקא לילי יום ראשון גמרינן התם מחמשה עשר חמשה עשר מחג המצות לחובה, אבל למיכל פת בכל יום טוב חייב, והא דאמרי' בפרק (שני) [ששי דפסחים] [סח:] דמר בריה דרבנא הוה יתיב בתעניתא כולה שתא לא איירי אלא בתענית חלום, ואפי' בסעודה שלישית בשבת אם שכח מחזירין אותו דהא בפרק אע"פ [סד:] חשיב להו שוות במשרה אשתו על ידי שליש וכן בפרשת המן, [שבת קיז:] אבל אי בעי למיכל סעודה רביעית שהיא רשות לא מהדר: ברוך שנתן. רבי' אלפסי ז"ל כתב ברכה זו בפתיחה וחתימה בא"י אמ"ה, ולבסוף בא"י מקדש וכו', וכן דעת בעלי התוספות ז"ל דבשלמא כי נכללת בתוך ברכה אחרת פתיחה וחתימה של אותה ברכה עולה לה, אבל השתא אינה סמוכה כיון שלא נתקנה שם לאומרה אלא לפרקים כששכח רצה והחליצנו, הלכך פותחת וחותמת ככל ברכות שאין סמוכות: חוזר לראש. הר"ם במז"ל ורבותי' בעלי התוספות ז"ל הסכימו דחוזר לראש ממש דהיינו ברכת הזן, אבל הרשב"א ז"ל מסכים עם הראב"ד ז"ל דאינו חוזר אלא לראש הברכה עצמה של רחם דלא גרע הטוב והמטיב ממי שרגיל לומ' תחנונים אחר תפלתו שאינו חוזר להתפלל אלא חוזר לעבודה, וא"ת אם כן גם כי לא פתח בהטוב והמטיב הוה ליה למהדר דהא נשלמו ברכות דאורייתא כי התם דחוזר לעבודה כי רגיל לומ' תחנונים, וי"ל דשאני התם שלא ראו לתקן ברכה בפני עצמה אלא לעולם צריך לאמרה במקומה הלכך יש לו לחזור לעבודה, אבל הכא שראו לתקן האך ברכה בפני עצמה, כשעומד בסוף הברכות במקום הראוי לה עומד, ושם ראוי לאומרה.
פירו' ולא ידענא. וקימא לן בשל סופרים לקולא, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ותו לא והני מילי כי לא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב לא בעי למהדר כלל כיון דאי בעי אכיל פת אי לא בעי לא אכיל כדאמרי' לעיל, אבל אם חל ראש חדש בשבת דאי איפשר דלא אכיל פת אם פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש כדאמר בברכת שבת גופה. פיס' עד כמה מזמנין ר' מאיר אומר כזית ר' יהודה אומר כביצה: פירו' ר' מאיר אומר. טעמ' דר' מאיר מפרש בגמ' דהוא סבר ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתייה, ואכילה בכזית וקימ' לן כר' מאיר דסתם לן תנא דמתני' כותיה והאי שעורא דכזית מדרבנן הוא כדפירשנו לעיל וקרא אסמכתא בעלמא הוא. פירו' בשלשה והוא אומ' ברכו'. דהא אין צריכין דהא בלעדיו חייבין הם לזמן: גמ' אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמן מן הכלל. פירו' שאע"פ שיש לומר ברכו נברך עדיף ואע"ג דהקורא בתורה והחזן אומר ברכו הא אמרי' בירושלמי [פ"ז ה"ג] דכיון דאמ' המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל.
<h2>דף נ.</h2>
פירו' הנקדנין. דייקנין. תופשין אותו בכך. על שהוציא עצמו מן הכלל: תניא ר' אומ' ובטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם ובטובו חיין הרי זה בור ומטובו חיינו הרי זה בור: פירו' חיין וכו'. שמוציא עצמו מן הכלל: ומטובו וכו'. משום שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע כדי חיים: פירו' למי וכו' דמתחזי כמאן דמברך איניש מעלמא: על המזון וכו'. דמתחזי כמאן דמברך ליה למזון: דאיכא שם שמים. דאמרי לאלהינו מצי למימר על המזון שאכלנו משלו אם רצה: פיס' א"ר עקיבא וכו' אמר רבא הלכה כר' עקיבה: פירו' הלכה. דאחד מרובין ואחד מועטין אומרי' ברכו, ונהוג עלמא כר' ישמעאל שאומרי' המבורך: פירו' בתלתא תלת'. היו מחלקין עצמן לברך כתות כתות של שלשה שלשה לברך בזימון כדי שיוכלו לשמוע המברך גם כי יברך בנחת: בעשרה. דתנינן עשרה אין רשאין לחלק: וקפיד. יהיה כועס ריש גלותא מפני שעושים חבורה לעצמם בפרהסיא ורשאין לעשות כן משום כבודו דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה כל שכן הא דלא הוי אלא מדרבנן: אידי דאווש. (מברת) [הברת] קול רבוי העם ואלו היו ממתינין ברכתא דריש גלותא לא שמעי הברכה הלכך טוב להם לחלק דהשתא היו שומעים הברכה. פירו' אינהו נפקי וכו'. שקוראין לו ומזמנין עליו משום דתרי עדיפי ולאו כל כמיניה דחד לבטל תורת זימון מיניהו בהקדימו לברך: איהו לא נפיק וכו'. אם קדמו השנים ובריכו פרח זימון מיניהו דתרי מבטלי תורת זימון אחד: למפרע. אחר שנתבטל. פירו' אינן רשאין לחלק. כיון שהיו בחיוב זימון: ששה נחלקין. כיון שיכולין לזמן השלש יש כדי זימון לכאן ולכאן: עד שיהיו עשרים. שהרי יכולין לומר נברך לאלהינו כל העשרה מהם.
פירו' אוכל לעצמו. אוכל מככרו אפי' הכי מצטרפי כיון שישבו לאוכל כאחת, זו היא הגרסא של רבינו אלפסי ז"ל ורבי חננאל ז"ל, ורבינו האיי גאון ז"ל והראב"ד ז"ל גרסי שלשה שישבו לאוכל ועדיין לא אכלו אינן רשאין לחלק, כלומר כיון שנזקקו לאכול ביחד אע"פ שלא אכלו עדין אלא שיעור המוציא אינן רשאין לחלק וזה הדין נפקא לן ממשנה יתירא, ומי' בהאי גונא דוקא שהתחילו לאכול קצת ואחר כך חזרו פניהם מלאכול יחד אלא זה לכאן וזה לכאן אבל לא התחילו כלל (כלל) אע"פ שישבו על מנת לאכול יחד לאו מידי הוא, וכן מוכיח מן הירושלמי [פ"ז ה"א] שהקשה תמן תנינא חייבין לזמן והכא את אמר אין רשאין לחלק אמר שמואל כאן בתחלה כאן בסוף, אי זהו בתחלה ואי זהו בסוף, חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף, וחד אמ' אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זהו בסוף, וכבר כתבנו דכל כי הני מילי שהם מדרבנן פסקי' כדברי המקל הלכך בעינן שהתחילו לאכול כזית, ומדפסקינן כהאי גירסא המסייעת מן הירושלמי כ"ש כגירסא ראשונה: משלש חבורות. כיון שנתחייבו בזימון יחד אינן רשאין לחלק ולזמן הם לעצמם כיון שמפסידין זימון מחבורותיהם ראשונות וזה משום שלא היו מעיקרא אלא זימון מצומצם שהיו שלשה שלשה לפי שגורמין להפסיד זימון מחבורותיהם כדאמרן, אבל אם היו ארבעה ארבעה רשאים הם לחלק ולזמן לעצמם דהא איכא זימון לבד מהם.
<h2>דף נ:</h2>
דלא אזמין וכו'. שלא הזמינו חבריהם עליהם עד הזן אז הוא דאין רשאין לחלק ולזמן לעצמן מפני שמפסידין מהן זימון אלא אם כן היו ארבעה דאז הוא דיכולין אלו שחלקו לזמן לעצמן כיון שלא זימנו עליהם, אבל אם קדמו החברים וזימנו עליהם עד הזן בין שהם שלשה שלשה בין ארבעה ארבעה כבר פרח תורת זימון מאלו הנחלקים ואינן יכולין שוב לזמן ורשאין הם נמי לחלק, וכתב רבינו האיי גאון ז"ל דה"ה בהני שלשה שבאו משלש חבורו' של שלשה שלשה בני אדם דאם מיהרו וזימנו לעצמן פרח תורת זימון מן חבריהם אע"ג שהיה דעת כל אחד מהם לזמן עם חביריו יחד לאחר כן דאע"פ דאמ' רבא תוספאה לעיל הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מיניהו ובריך לדעתיה אינהו נפקי בזימון דידיה, הינו כשלא יצא זה השלישי ידי זימון אבל היכא דנפק ידי זימון פרח זימון מיניהו, וכתב הראב"ד ז"ל דאם הוצרכו לצאת השלשה מהשלשה חבורות של שלשה שלשה בני אדם קודם שגמרו לאכול האחרים ואחר כן באו שלשתן להצטרף ולזמן אין רשאין לחלק ואע"פ שלא הסבו ולא אכלו יחד כיון שנתועדו לזמן וכגון שבאו ממקום חיוב שחל עליהם כבר חיוב זימון כגו' שהיו שלשה שלשה כדפירש רב חסדא, ומי' אם מהרו חבריהם קודם שיפרד השלישי מהם לזמן עליו פרח תורת זימון מאלו השלשה הנפרדים ואינן יכולין שוב להצטרף יחד וכדרבא.
פירו' בבית אחד. מקצתן בחדר הפנימי ומקצתן בבית החיצון: רואין אלו כו'. מקצת מן הפנימי' רואין מקצת מאלו החיצונים או איפכא: מצטרפין. הן לזימון הן לעשרה הן למאה: ואם לאו וכו'. אע"פ ששומעין אלו קולן של אלו: גמ' תאנא אם יש שמש ביניהם השמש מצרפן: פירו' שאע"פ שאין רואין אלו את אלו כגו' שיש יריעה מפסקת ביניהם: אם יש שמש וכו'. וכתבו המפרשים ז"ל דאפי' בשני בתים כיון דעל מנת כן נכנסו לאכול יחד, וכדמשמע מן הירושלמי [פ"ז ה"ה] דאמ' לא סוף דבר בית אחד אלא אפי' שני בתים א"ר יונה (והם) [והוא] שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן, נראה דאפי' שתי חבורות בבית אחד בעינן שנכנסו משעה ראשונה לכך וכן כתב הראב"ד ז"ל, והא דנקט תנא בית אחד לאשמועינן ריבותא בסיפא דהיכא שאין רואין אלו את אלו מזמנין לעצמן וכו' אבל לעולם אם יש שמש השמש מצרפן אפי' בשני בתים. ירושלמי [שם] ר' ברכיה הוה מוקי לאמוריה על תרעא מציעתא ומזמין על אילון ועל אילון, וכתבו בתוספות ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך. וריב"א הורה לברך בברכת חתנים בבתים הפתוחים לבית שכילת החתן שם אם אוכלין שם אם שמש מצרפן אע"פ שאין מברכין ברכת חתנים אלא בבית חתני' ואע"פ שאין שתי החבורות יכולין לשמוע מברך אחד מכל מקום מועיל צרוף שמש לחשב כברכת חתנים בבית חתנים הר"ם מקוצי ז"ל.
אמר ר' יוסי בר חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכי' עליו עד שיתן לתוכו מים מ"ט א"ר אושעיא בעינן מצוה מן המובחר: פירו' עד שיתן לתוכו מים. מועטין, והא דאמרינ' [לקמן נא.] בדברים הצריכין לכוס של ברכה דחדא מיניהו חי, מזיג ולא מזיג קרוי חי, פרק בן סורר ומורה [ע.] אבל חי לגמרי לא חזי לברוכי: פירו' ארבעה דברים. משום בזוי אוכלין וכן כוס מלא שמא ישפך ממנו על הפת: פתק. זרק. הא במידי דלא ממאיס. משמע מהכא דאין זורקים את הפת אפי' במקום שאינו נמאס.
מתני' אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכמים אומ' מברכין: פירו' עד שיתן וכו'. לפי שיינם הוא חזק ואינו ראוי בעודו חי לשתיה ואם כן לא אישתני לעלויה לברך עליו ברכת היין אלא פרי העץ כענבים: וחכמי' אומ' וכו'. ואמרינן בגמ' למאי חזי חזי לקוריאטי שהוא משקה הצריך יין חזק מאד וכיון דאישתני לעלויה לקוריאטי מברכין עליה פרי הגפן וכדאמרי' פרק ערבי פסחים [קח:] שתאן חי יצא אמ' רבא ידי יין יצא ידי חרות לא יצא. פירו' ונוטלין וכו'. לנקיות בעלמ' קאמ' ואע"פ שיש בו הפסד אוכלין מותר לר' אליעזר דאלו לנטילת ידים המכשירין לאכילה אין שום משקה כשר אלא מים כעין מקוה לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה ואין עושין מקוה אלא מן המים דכתי' [ויקרא יא] מקוה מים וכתי' [שם טו] וידיו לא שטף במים מכאן סמכו חכמים [חולין קו.] לנטילת ידים, והא דקאמ' ר' אליעזר אם נתן לתוכן מים שאין נוטלין ממנו לידים לאו משום הפסד אוכלין הוא דקאמ' דהא לא חייש לזה אלא דכיון דחזי לברכה אין נוטלין למים אחרונים משום זלזול הברכה, ולהכי מסיק הא דשמואל כותיה משום דשמעינן ליה לר' אליעזר דאפי' במידי דמאיס לא חייש להפסד אוכלין כל שכן דמודה בהא דעושה אדם כל צרכו בפת דמיירי במידי דלא מאיס כדמשמע בפרק במה טומנין [נ:] לימא פליגא אדשמואל דאמ' עושה אדם כל צרכיו בפת אמרי פת לא מאיס הני מאיסי ולפיכך פסקינן בהא כשמואל דעושה אדם צרכיו בפת במידי דלא מימאיס כגון לסמוך את הקערה שאין בה אוכל או בשאר תשמישין שאינו נמאס בכך, ומצי למימר נמי דאתיא כרבנ' דחישי להפסד אוכלין כיון דבמידי דלא מאיס מיירי אלא דאמ' כמאן כר' אליעזר משום דלר' אליעזר שמעינן שפיר דשרי אפי' בדאיכא הפסד וכל שכן בדליכא כהא דשמואל, אבל לרבנן לא איסור ולא התר שמענו דלא איירי בהא היכא דלא ממאיס אבל איפשר נמי דשרו. וכן כתבו בתוספות, וכן נראה נמי מדברי רבי' האיי גאון ז"ל דכתב אין זורקין את הפת ולא שאר האוכלין דממאיס וכל דלא ממאסי זורקין, וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל. ויש שנוהגין לאכול דיסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף אבל אם אינו אוכל הפת לבסוף אסור דחישינן להפסד אוכלין כרבנן דהכא דאמרי אין נוטלין וקימא לן כותיהו.
פירו' בצינורות. הם כלים חלולים המקלחים היין למרחוק ופרש"י ז"ל שאין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצנור בכלי: בימות החמה. אין טיט בדרכים: גלוסקאות. רקיקין של לחם או עגות שאף בימות החמה הם נמאסין בזריקתן, ואגוזים אין זורקי' בימות הגשמים אע"פ שאין האוכל נמאס בתוכו מ"מ כשהם נופלים בטיט ממאסי, וכתבו בתוספות שיש להזהר עכשו שזורקין חטים ומלח בשעת חופה בבית חתנים שלא יזרקום אלא במקום נקי: פירו' שכח והכניס וכו'. בלא ברכה: במשקין. שאי איפשר לפולטן ולא לסלקן לצדדין בולעם ומברך עליהם בסוף: דממאיס. כגון תותים ורמונים מסלקן לתוך פיו לצד אחד ומברך ואחר כך בולעם: פולטן. מפיו עד שיברך ויחזור ואוכלן.
<h2>דף נא.</h2>
פירו' ולא ברך. המוציא כך פירש רבי' אלפסי ז"ל: נודף. התפשטות הריח למרחוק בין יהיה סרחון או ערב נקרא נודף: יותר נודף. יוסיף על סרחונו אי מברך לבטלה כיון שגמר לאכול, ומי' אם לא גמר לאכול יברך על השאר שיש דעתו לאכול: אמר רבינא. נראה שרבינא היה סבור לדמותו לטבילת גר שמברך אחר שגמר טבילתו ועלה, ותלמוד אמר דלא דמי דגר מעיקרא גברא דחיא הוא דקודם טבילה אינו בכלל ישראל ואין יכול לומר אשר קדשנו במצותיו, ואע"ג דבכל טבילה נהגינן כן אפי' טמא שרץ הינו דמשום טבילת גר הצריכו כן לכל שאר טבילות, ואע"ג דהשתא בעל קרי מותר בדברי תורה אין לשנות המנהג, ומטעם זה מברכינן על הידים לאחר נטילה כיון דכשיוצא מבית הכסא אינו ראוי לברך, אלא שבזה נוכל לומר טעם אחר דכיון שברך קודם נגוב עובר לעשיתה מקרי דהנגוב הוא עיקר: ואידחי. אע"פ שהיה יכול לברך לא ברך וכיון שאידחי ולא ברך אידחי ושוב אין ראוי לברך כיון שגמר לאכול דהויא לבטלה.
פירו' הדחה ושטיפה. הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, וכתבו בתוספות בשם ר"י דאם הכוס יפה שאין שם שיירי כוסות אין צריך הדחה ושטיפה. חי. עד ברכת הארץ וברכת הארץ נותן לתוכו מים (כדתנן) [כדאמרינן] לעיל [נ:] מודים חכמים וכו', ור"ת ז"ל פירש חי מזיג ולא מזיג כדאמרי' פרק בן סורר ומורה [ע.], וכתב הרשב"א ז"ל והאידנא נהוג עלמא דלא למיחש לחי אפי' עד ברכת הארץ לפי שאין שותין אותו חי כל עקר ולפי מנהגם כתבו כן עכ"ל: אנו אין לנו. כתבו המפרשים ז"ל דהא דאמ' ר' יוחנן הינו דוקא לעכובא אבל למצוה מן המובחר בעי כולהו וכדמשמע מכל הני דבסמוך: בנטלי. כלים.
<h2>דף נא:</h2>
פירו' אין מסיחין. כדי שלא יסיח דעתו המברך והמסובין דהא בעינן כונת שומע ומשמיע, ואע"ג דאמרי' [ר"ה לד:] שמע תשע תקיעות בתשע שעו' ביום יצא דמשמע שסח בנתים הינו דיעבד, אי נמי אפי' בדיעבד אסור היכא שחברו מברך ולא יצא ואלו הכא בתקיעות חברו שותק: כוס שני. מפני זוגות והעומד משלחנו ושותה זוגות נזוק על ידי שדים: הכון לקראת. הכון לקראתו בדברים נאים ולא בדברי פורענות: יושב ומברך. לאו בדרך קאמר דודאי לא עדיף מקריאת שמע דסגי בעמידה אלא בבית (קאמא) [קאמר].
פירו' בסעודה. בהלכות סעודה: מברך על היום. הינו הקידוש של שבתות וימים טובים: ואחר כך מוזגין את הכוס. של יין שלפני סעודה ואותה נטילה שלפני מזיגת הכוס מהניא לסעוד' שאוכלין סעודתן בההיא נטילה: וב"ה אומרי' מוזגין. ושותין אותו: ואחר כך וכו'. וטעמ' דתרויהו מפרש בגמ': פירוש שהיום גורם. כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקדוש: וכבר קדש היום. משקבלוהו עליהם או מצאת הכוכבים: לא בא. לשלחן: שהיין גורם. שאם לא בא יין אין מקדשין, והמקדש על הפת גם הוא במקום יין היכא דחביבא ליה הא בלאו הכי אין קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה: תדיר קודם. נפקא לן במסכת זבחים [פט.] מדכתי' במוספין [במדבר כח] מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד דמלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד הקריבו המוספין וקא דרשינן קרא יתירא דאשר לעולת התמיד למילף דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב ומכאן אתה למד (דן) לכל התדירין.
<h2>דף נב.</h2>
פירו' הנכנס לביתו. אע"פ שהוא כבר מוצאי שבת וכבר חל עליו חיוב הבדלה: ואם אין לו אלא כוס אחד משלשלן. יסדר וישלשל כל הברכות לאחריו והשתא הא מברך על היין תחלה, וא"ת והא אמרי' אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמרי' נמי בפסחים [קז.] דאמימר בת טות כלומ' לן בתענית, תירצו בתוספות דמשום חביבותא דברכה בכוס למאן דאמ' טעונה כוס מותר, והראב"ד ז"ל תירץ דאמימר היה בטוח שיהיה לו יין למחר ולפיכך בת טות, אבל הכא איירי בשאינו בטוח ויצטרך למחר לברך ברכת המזון בלא יין וכיון שעכשו יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור דאכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברכת המזון.
פירו' טעונה כוס. מדקתני משלשלן כולן וכו' משמע דסבירא ליה דברכה דלאחר המזון טעונה כוס: טעמו פגמו. כתבו המפרשים ז"ל דהינו דוקא לברכת המזון וקידוש והבדלה, אבל ירצה לשתותו פשיטא שיברך עליו אע"פ שהוא פגום כדאמרי' [לעיל לה.] אסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה, ואפי' לענין קדוש והבדלה נמי בשעת הדחק מברך עליו ועל ידי תקון כדאיתא בירושלמי [פ"ז ה"ה] דגרסינן התם גבי אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים נהגו רבנן בההוא כסא דקדושא למוזגו ופליגא דר' (יהודה) יונה דר' יונה טעם כסא דקדושא ומתקן ליה ואין תימר שהוא מזוג והא תני השותה משקי' מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו, ופירוש טעם כסא דקדושא בלילה כמות שהוא חי ולמחר מתקן ליה במים ומקדש עליו ובודאי ר' יונה כי עביד הכי בשעת הדחק הוא דמתקן ליה ומכל מקום אע"פ שהיה פגום הוה נפיק ביה, כך העלו בתוספות: תרי תנאי. ר' חייא סבר אינה טעונה כוס, ותנא דבריתא דתני משלשלן סבר טעונה כוס, וקימ' לן כי הא דר' חייא דאמ' אינה טעונה כוס והא דתנן ב"ה אומרי' מברך על המזון ואחר כך מברך על היין דמשמע מינה לכאורה לבית הלל דברכה טעונה כוס, ליתא דלא הוה שתיק למידק מיניה תלמודא שמעת מינה ברכה טעונה כוס כדדייק ואזיל בכל דוכתא, אלא טעמיהו דב"ש הכא דאמרי מברך על היין איכ' למימ' דמדכתי' [דברים ח] ואכלת ושבעת וברכת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה הדר וברכת, וב"ה אומ' אינו צריך אלא מברך על המזון ואחר כך מברך על היין ולאו דוקא מברך אלא לאפוקי מב"ש הוא דקאמרי, והא דתנן ב"ש אומ' נר ומזון וכו' נמי לא קשיא דיש לומ' מתני' ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשכה וכיון דאיתנהו לתרתי ברכות קמיה לא מדחיא חדא מיניהו מן הכוס, והכי משמע להדיא פרק ערבי פסחים [קיז:] גבי מתני' דמזגו לו כוס שלישי מברך עליו על מזונו ובעי מיניה רבינא מרבא שמעת מינה ברכה טעונה כוס אמר ליה ארבעה תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה, אלמא קסבר רבא דברכה אינה טעונה כוס וכן דעת רבי' אלפסי ז"ל דכתבה ההיא בהלכותיו לאשמועינן דבדוקא אמרה ולא בדיחויא בעלמא, וההיא דהנכנס לביתו במוצאי שבת לא כתבה הרב בהלכותיו ובזה הסכימו רוב המפרשים ז"ל.
פירו' ואחר כך מוזגין וכו'. עשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה כדאמרינן [חולין קה.] מים ראשונים מצוה משום סרך תרומה, ועל זה שלא יטמאו ידיו כשאוכל או שותה נחלקו ב"ש וב"ה, דב"ש סברי דאחורי הכוס אינן טמאים מעצמם אם לא יקבלו טומאה ממקום אחר ולפיכך חיישינן לידים שסתם ידים שניות הם דנתנו להם חכמי' דין שניות לטמא משקין ושני עושה שלישי בחולין על ידי משקין ואע"ג דכלים לא מקבלי טומאה אלא מאב הטומאה אפי' הכי מטמאין את הכוס שחכמי' גזרו עליהן שיטמאו את הכלים משום גזירת משקה זב וזבה כגון רוקו ומימי רגליו דהוו אב הטומאה לפיכך גזרו על כל המשקין שיטמאו אדם וכלים, והני משקין דנשארו אחורי הכוס כשנטל הכוס שכן דרך העולם לרחוץ הכוס קודם שישתו בו ואם לא נטל ידיו יטמאו ידיו הכוס על ידי משקה שאחורי הכלי ואסור להשתמש בכלי שנטמא מאחוריו.
<h2>דף נב:</h2>
משום ניצוצות. שאחורי הכוס כדאמרי' מותר להשתמש ואם כן מוטב שלא יטול ידיו והידים לא יטמאו כלי ולא הכלי את הידים אפי' אחוריו טמא דאין אדם וכלים מטמאים אלא מאב מטומאה ואלו משו' ניצוצות שאחורי הכלי ניצוצות לא שכיחי ואלו נטל ידיו תחלה שמא לא ינגבם יפה ויחזרו ויטמאו מחמת הכלי במשקה טופח אשר עליהן: דבר אחר. כלומר אפי' איכא למיחש לניצוצות טפי איכא למיחש שלא יפסיק בין נטילה לסעודה, הלכך מוזגין את הכוס תחלה ואחר כך נוטלין לידים דהוי תכף לנטילת ידים סעודה והלכתא הכי כבית הלל והא דלא חשיב האך תכיפה לעיל פרק כיצד [לעיל מ"ב ע"א] גבי שאר תכיפות משו' דבריתא מפורשת היא ולא חייש למחשבה.
מתני' ב"ש אומרי' מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן וב"ה אומ' על הכסת: פירו' מקנח וכו'. מנטילת מים ראשונים: ומניחה וכו'. ומקנח ידיו במפה תמיד מזוהם התבשיל: וב"ה אומ'. על הכר ועל הכסת יניחנה ושם יקנח ידיו תמיד וטעמא מפרש בגמרא: פירו' ומניחה על השלחן. כדמפרש ואזיל שהשלחן טהור שאין משתמשין בשלחן שני גזירה משום אוכלי תרומה שהשני עושה שלישי להם: מחמת הכסת. הכסת או הכר שהוא יושב עליו טמאים: שאם [אתה] אומ' על השלחן. האוכלים הם על השלחן ולא על הכסת: ומאי שנא גבי אוכל וכו'. דמשום הכי אמרי ב"ה שלא יניח המפה על השלחן: גבי ידים. לומ' שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים והתירו להניחה על הכסת: דלית להו עקר מדאוריתא. טומאת ידים לא מצינו מן התורה דאיך איפשר שיהיה הגוף טהור והידים טמאות, אלא רבנן הוא דגזרו משום דידים עסקניות הם: ואל יטמאו אוכלין וכו'. וא"ת ולבית הלל אכתי איכא למיחש לתבשיל שעל הידים או למשקין שמטבל בהם שיטמא האוכלין על ידי השלחן שהוא שני, י"ל דלהאי לא חיישינן משו' שאדם מנגב ידיו יפה בשעת אכילה כדאמרי [סוטה ד':] כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא, ואע"ג דב"ה חיישי לעיל גבי מזיגת הכוס שמא לא ינגב ידיו יפה הינו משום שאין מדקדקין בשתיה לנגוב ידים כל כך, ועוד דיש לחלק בין משקין דנגעו בכל הידים למשקי' שאין נוגעין כי אם בראשי אצבעותיו דבקל הם מנוגבין היטב, ועוד איכא למימר דכיון דטומאת משקין מדרבנן היא לא גזרו במשקה שאדם מטבל מפני שהוא כליפתן.
מתני' ב"ש אומר' מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים וב"ה אומרי' נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית: פירו' מכבדין. מקום שאכלו שם משיורי אוכלין שיש בהן כזית שנתפזרו שם: ואחר נוטלין לידים. במים אחרונים כדי שלא יפלו המים על חתיכות הלחם ושאר שיורי אוכלים וימאסו ואיכא בזויי אוכלין: וב"ה וכו'. טעמ' מפרש בגמ': פירו' מפסיד את האוכלין. שמים אחרונים ניתזין עליהם ונמאסין: מותר לאבדן ביד. מי' קשה לעניותא כדאמרי' ריש פרק כל הבשר [קה:]: בכוליה פירקין וכו'. וא"ת והא במתני' דלקמן דיחזור למקומו משמע דהלכה כב"ש, וי"ל דהתם לאו פלוגתא ממש היא דב"ה נמי מודים דטפי עדיף שיחזור למקומו אלא דלא אטרחו ליה כל כך.
מתני' ב"ש אומ' נר (ובשמ) ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומ' נר ובשמים ומזון והבדלה: פירו' נר ומזון. מי שאין לו אלא כוס אחד של יין והיה אוכל וחשכה לו דהשתא הוו שתי ברכות קמיה הבדלה וברכת המזון לא מדחיא שום חדא מינייהו מן הכוס מברך עליו ברכת המזון ברישא, ואין לפרש מזון ברכת המוציא ולאשמועינן דמבדילין על הפת ואיירי במוצאי שבת ליום טוב דמקדשין על הפת, ואמימר דבת טות [פסחים קז.] במוצאי שבת לחול, דהא בהדיא גרסי' בתוספתא לא נחלקו ב"ש וב"ה על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שהוא בסוף, הילכך אין להבדיל על [פת], ולא מצינו בשום מקום הבדלה בפת וכדמשמע מהא דאמימר דבת טות, ומאן דאמ' דבמוצאי שבת ליום טוב מצי מבדיל על הפת צריך להביא ראיה דאלו מהכא ליכא ראיה, כך העלה רבינו ז"ל. פירו' אמאור לא פליגי וכו'. כך הוא מפורש במתני' בשמים אחר נר: (נהכו) נהגו וכו'. בשמים ברישא.
מתני' ב"ש אומ' שברא מאור האש וב"ה אומ' בורא מאורי האש: פירו' שברא. שהוא לשון עבר ובורא משמ' ליה שאינו לשון עבר וכשאנו מברכי' על האור במוצאי שבת כבר איברי שנתן הב"ה בינה בלב אדם הראשון שהוא לא ראה חשך בימיו שהוא נברא בששי והשמש שימש כל הלילה של שבת ולא היה צריך נר לכבוד שבת כדאמרי' [ירושלמי פ"ח ה"ה] שלשי' ושש שעות שמשה האורה וכשראה אדם הראשון שחשך לו במוצאי שבת תמה נתן לו הב"ה בינה והביא שני רעפים והכה זה בזה ויצא מהם אש: מאור. שסבור דליכא אלא חד דהיינו השלהבת: גמ' תניא אמרו להם ב"ה לב"ש הרבה מאורות יש באור: פירו' הרבה וכו'. שלהבת לבנה אדומה וירקרקת ולפיכך אמרי מאורי, ובורא נמי לשון עבר הוא כדכתי' [עמוס ד] (יוצר) יוצר אור ובורא חשך יוצר הרים ובורא רוח [ישעיה מה] ועדיף טפי לומר בורא שהוא לישנא דקרא: פירו' אין מברכין וכו'. טעמ' דכולהו מפרש בגמר': של ע"ז. דאסור להנות מתשמישי ע"ז ואף נר שדולק לפניה אסור להנות לאורו: פירו' מה טעם קאמ'. מתני' דאסר של ע"ז הוא טעם לאין מברכין בשל גוים.
<h2>דף נג.</h2>
אור של חיה וכו'. מלאכת התר היא אע"פ שלא שבת ממלאכה: עששית שהיתה דולקת. בבית ישראל: למוצאי שבת וכו'. לפי שלא נעשית בה עברה שלא הודלקה בשבת: תנו רבנן גוי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מגוי מברכי' עליו. גוי מגוי אין מברכין עליו. פירו' אתוספת. מה שהדליק מגוי לאחר שעבר שבת לגמרי לא נעשה בו מלאכה: אלא גזרה. אי שרית בגוי שהדליק מגוי אחר שעבר שבת לגמרי שהוא התר שלא נעשה בו עברה, אתי לברוכי בנר של גוי שהדליקו בשבת דאתי למיטעה ולמימר מה לי גוי זה מה לי האחר ולא יעלה על לבו שגוי ראשון הדליקו בשבת והוא עמוד ראשון שלא שבת וכולה חדא גזירה היא דאי לא הא לא קימא הא.
פירו' הא לכתחלה. אינו עשוי להאיר אלא לשרוף או לאפות ולפיכך אין מברכין: הא לבסוף. מברכין משום דנעשה להאיר בתנור לראות הפת ובכבשן למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי לאורו, ורבינו האיי גאון ז"ל פירש דלכתחלה סליק קוטרא ולא צהיל נהורא אבל בסוף צאית נורא וצהיל נהורא ומברכין עליו: במוצאי שבת. מברכין עליו שזה לזכר שנברא בו האור אנו מברכין וכדאמרינן בהגדה [ב"ר פי"א ופי"ב, פדב"א פ"כ, מדרש תהילים צב וירו' פ"ח ה"ה ועי' פסחים נד.] נתן הב"ה בינה בלב אדם ראשון ונטל שני רעפים והכישן זו בזו ויצא מהן אור אבל במוצאי יום הכפורים אינו לזכר אלא לשבח שמשבח לשם שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל זה היום הינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרים בו ובאור שהיה ושבת שייך זה ולא באור שלא היה בעולם. פירו' הא דאיכא חזאנא. שיש חזן שאוכל בבית הכנסת נעשה לאורה ומברכי' עליו: דליכא חזנא. אינו נעשה אלא לכבוד ואין מברכין עליו: הא דאיכא סיהרא. כשיש אור הלבנה יכול החזן לאכול לאור הלבנה אם כן אור של בית הכנסת אינו לאורה אלא לכבוד ואין מברכין עליו: דאיכא אדם חשוב. אפי' איכא אורה אחרת להאיר לפני אותו אדם חשוב נעשה ומברכין עליו, הכלל כל היכא שנעשה להאיר מברך לכבוד אינו מברך.
פירו' בטול בית המדרש. כשאחד מברך כל האחרים צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיכונו כלם וישמעו אליו ואיכא ביטול בית המדרש טפי: מרפא. לאדם שמעטש רגילין לומר אסותא: פירו' אוממות. עוממות, כלומר כהות: פירו' כל שלפניו מוציאין ביום. כמו שמוציאין אור לפניו ביום לכבוד כמנהג שעושין לחתנים: בלילה אין מברכין עליו. על האור ההוא כיון שנעשה לכבוד ולא להאיר: אלא פעם אחת. בורא מיני בשמים מפני שיש שם מינין הרבה: אם רוב גוים אינו מברך. שרוב ענינם הוא של איסור ואין מברכין על ריח של איסור: לגמר את הכלים. ואינו נעשה להריח בעצמו של מוגמר.
<h2>דף נג:</h2>
פירו' ואפי' ברחוק. ובלבד שיראה השלהבת וישתמש לאורה אבל אם משתמש לאורה ואינו רואה השלהבת לא, ועומד בעששית ורואה שלהבת ומשתמש לאורה מתוך העששית שפיר הוי שלהבת ומשתמש לאורה ומברכי' עליו כדתניא אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה.
אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות: פירו' אין מחזרין. אם אין לו אור אין צריך לחזר אחריו וטעמ' משו' דאינו אלא לזכר בעלמא: מתני' מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומ' יברך במקום שנזכר, ועד אימתי הוא מברך עד שיתאכל המזון במעיו: פירו' ושכח. ויצא לשוק או לדרך: יחזור למקומו. וכל שכן מזיד, ובירושלמי [פ"ז ה"ה] א"ר מנא אכל מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך אכל יושב מסב ומברך אכל מסב מתעטף ומברך אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, ובגמרין פסקינן [לעיל נא:] בכולן יושב ומברך: כדי שיתאכל. כמה הוא עיכול קימא לן כר' יוחנן דאמ' כל זמן שאינו רעב אז חוזר ומברך, וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם ברך אם לא ברך חוזר ומברך עכ"ל הר"ם מקוצי ז"ל, וכת' רבי' אלפסי ז"ל פרק ערבי פסחים [קא:] דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן, שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון יין ושאר מיני פירות.
גמ' הנהו תרי תלמידי חד עבד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא דדינרי וחד עבד במזיד כב"ה ואכליה אריא: פירו' בשוגג. ששכח ויצא לדרך או לשוק: כב"ש. שחזר למקומו לברך: במזיד. שלא רצה לברך במקומו אלא יצא לדרך וברך שם: ואכליה אריא. דאפי' ב"ה לא אמרו אלא בשכח וכבר כתבנו לעיל דאף בזו הלכה כב"ש. פירו' אותו כוס. מדנקט הכא אלא אותו כוס ובריתא דלעיל נקט אין לו אלא כוס אחד נראה דהכא במתני' מיירי שיש לו יין הרבה אלא שאין לו אלא אותו כוס, וכתבנו לעיל שהם חולקים בפירוש הפסוק דסברי ב"ש ואכלת זו אכילה ושבעת שתיה וברכת זו ברכת המזון, וב"ה אומ' אינו צריך לפיכך אמרי' ב"ה מברך על המזון ואחר כך מברך על היין, ומשנה זו אין לה גמרא ויש כיוצא בה בתלמוד. פירו' אחר ישראל המברך. כתב רבינו יהונתן ז"ל אע"פ שלא שמע מפיו אלא בורא פרי הגפן או המוציא לחם מן הארץ ולא שמע הזכרת השם עונה אחריו דודאי שם השם הזכיר: כל הברכה. דחיישינן שמא יברך הכותי להר גריזים.
פירו' אחד המברך וכו' במשמע. דאמ' קרא [נחמיה ט] קומו (וברכו) [ברכו] שהמברך והעונה במשמע וכתי' נמי ויברכו (את) שם כבודך שהוא עניית אמן שבמקדש: אלא שממהרין. ליתן שכר: אחר תינוקות. הלומדים הברכות בבית רבן: בעידן מפטריהו. כשמפטירי' בבית הכנסת גרסינן בירושלמי [פ"ח ה"ח] גוי שבירך את השם עונין אחריו אמן שנ' [דברים ז] ברוך תהיה מכל העמים, וגרסינן בתוספתא [פ"ה הכ"ב ועי"ש פ"ג הכ"ו] עונין אמן אחר גוי המברך ולא אחר כותי.
פירו' והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כתבו בתוספות דוקא ברגילים מיירי דומיא דשמן ערב דמפיק נמי מהאי קרא כדאמרי' פרק כיצד [מב.] אנן דרגילינן במשחא והיו רגילין ליטול אחר סעודה מפני מלח סדומית המצוי ביניהם וא"כ טוב הוא שיעשו אותה נטילה קודם הברכה, כיון דסוף סוף הוא נוטל, אבל אנו שאין מנהגנו ליטול ומלח סדומית אינה מצויה בינינו אין הנטילה מעכבת, ומהאי טעמא נמי לא חשיבי מזוהמות לדידן דדוקא לדידהו שהיו צריכין ליטול חשיבי מזוהמות, ומיהו אנשים מעונגים הרגילים ליטול ידיהם אחר סעודתן ודאי נטילת ידיהם מעכבת להם וצריכים ליטול ידיהם קודם שיברכו ברכת המזון. בהלכות רבינו אלפסי ז"ל מביא כאן הלכות נטילת ידים כדגרסינן להו פרק כל הבשר [קה.] ואני כבר כתבתים שם פרק כל הבשר בע"ה בארוכה ושם תמצאם.
<h2>דף נד.</h2>
פירו' מקום שנעשו בו נסים. כגון מעברות הים והירדן ונחלי ארנון ובגמ' מפ' כולה מתני' ואמרי' בירושלמי [פ"ט ה"א] נסים לאבותינו הינו בנסא דכל ישראל דהם רבים אבל בניסא דיחיד לא מברכי אלא יוצאי ירכו אלא אם כן היה אדם (מצוים) [מסוים] כגון יואב בן צרויה וחבריו או שנתקדש שם שמים על ידו כגו' חנניא מישאל ועזריה וכדמשמע לקמן בגמ', וכתבו המפרשים ז"ל דדוקא פעם ראשונה זוכר והוא חובה עליה אבל מכאן ואילך רשות, והא דאמ' לקמן רבא לההוא דנפל עליה אריא כל היכא דמטית להתם בריך הינו לומר דאי בעי ברוכי מצי ברוכי ומסתברא דהא נמי דוקא לפרקים כגו' משלשים לשלשים דומיא דהרואה הים הגדול לפרקים, [לקמן נט:] ומשמע מגמר' דילן דאף בנס דרביה בעי ברוכי, ובירושלמי [פ"ט ה"ד] ר' שמעון קמטריא בעי קמיה ר' כגון אנא דאנא חמר דסליק בירושלים כל שעתא ושעתא מהו שאקרע א"ל תוך שלשים יום אי אתה צריך לקרוע, וכתבו המפרשים ז"ל דכל הנך ברכות בעי לממרינהו בשם ומלכות אלא שדרך התלמוד לקצר בנוסח שלהן כדאשכחן גבי מנימין רעיא [לעיל מ:] דלא הזכיר תלמודא אלא דאמר בריך מריה דהאי פיתא, וכן בשהחיינו קצר התלמוד בנוסח שלה אע"פ שהיא בשם ומלכות, ואין להביא ראיה מרב תנא דבריך ארב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן וכו' [לקמן נד:] שדרך התלמוד לקצר כדאמרן, והכי איתא בירושלמי דפרקין [ה"א] ר' זעירא רב יהודה בשם רב כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה רב אמר צריך לומר אתה ושמואל אמר צריך לומר אלקינו, ואף הר"ם במז"ל כתב כן, ובתוספות כתבו רבי' שמשון בר' יצחק היה רגיל לברך על הברקים בא"י אמ"ה שכחו וגבורתו מלא עולם. מארצנו. אמרי' בירושלמי [שם] דהינו כשנעקרה מכל ארץ ישראל אבל ממקום אחד אומר מן המקום הזה, והא דלא מברכינן על מחנה אשור דלא גרע מאדם מסויים אומר רבינו יהודה ז"ל דטעמא כיון שאין הנס ידוע על פי המקום כי הנך כולהו אין מברכין אלא אותם שנעשה להם הנס. על הנהרות. כתבו בתוספות דלאו מכל הנהרות קאמ' אלא מארבע דקרא כגון חדקל וחביריו. פירו' ומעברות נחלי ארנון. עמק עמוק בין שני הרים גדולים והיו ישראל צריכין לעבור באותו עמק עשו אמוריים מערות לצדי ההרים ונחבאו שם ובא ענן הכבוד שהולך לפניהם והשפיל ההרים ונהרגו. וחומת יריחו שנבלעה במקומה. לפי שאי איפשר אלא על ידי בליעה לפי שהיתה רחבה כגובהה ולא היתה נפילתה נכרת וזהו דכתי' [יהושע ו'] תחתיה.
פירו' לא יקל. לא ינהיג קלות ראש: כנגד שערי. חוץ להר הבית כנגד שער מזרח אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הר הבית למזרח לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער מזרחי שער עזרת נשים שער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדש הקדשים: ובאפונדתו. חגור חלול שנותנין בו מעות: מקל וחומר. בגמ' מפרש לה.
<h2>דף נד:</h2>
פירו' ארבעה צריכין להודות. כשיוצאים מן הסכנה, וכתבו בתוספות דהא דלא סדרם תלמודא כסדר שסדרם דוד שסדר הולכי מדברות תחלה משום דתלמודא נקט סדר המצויים יותר. פירו' זקנים. חכמים כדאמרי [קדושין לב:] זקן זה קנה חכמה. קשיא. וכתבו בתוספות דעבדינן לחומרא אם איפשר דמשכח עשרה ובתרי רבנן, ומי' אי לא משכח אפי' ליכא תרי רבנן יברך, ונהגו העם לברך אחר קריאת התורה והספר תורה עומד במקום רבנן, ודוקא בחולה המוטל במטה אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל במטה לא ע"כ.
רב יהודה חלש וכו' פירו' חלש. ונתרפא, ורבינו האיי גאון ז"ל פוסק שאמרו בשם ומלכות בריך רחמנא מלכא וכן כתו' לעיל דכל ברכה שאין (שם) בה שם ומלכות, אינה ברכה דקימ' לן כר' יוחנן, ואע"ג דתלמודא מקצר בכל הני ברכות, וכתב הר"ם במז"ל כל הברכות האלה אם נסתפק לו אם ברך אם לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהם מדברי סופרים וכן נראה גם כן לר"ם מקוצי ז"ל. פירו' שמור. מן המזיקין. חולה וחיה. אשה שילדה הם בסכנה, וכן אבל הורע מזלו והשד מתגרה בהם שרואה אותם בשפל ודבר מועט מזיק להם. חתן וכלה ותלמיד חכם. מקנאתו מתגרה בהם. פירו' ואברכה מברכיך. והמברך על כוס של ברכת מזון מברך הבעל בית.
<h2>דף נז:</h2>
פירו' המרקוליס. כתבו בתוספות דלאו דוקא מרקוליס דה"ה כל ע"ז והכי איתא בתוספתא [פ"ו ה"ד] במקום מרקוליס ע"ז, והאי דנקט הכא מרקוליס משום דבמקומותם היו עובדים למרקוליס ומה שאין אנו מברכין היום משום שבכל יום אנו רואין אותן ואין זמן שלשים בין ראיה לראיה דבכל הני ברכות בעינן זמן שלשים: כבשן האש. חפירה שהוסק בה כבשנן של חנניה מישאל ועזריה: עפר. מקום יש בבבל שאין זורעי' ונוטעין בו אלא לוקחין ממנו עפר לבנין ואין בהמה יוצאה משם אלא א"כ נותנין עליה מעפר המקום והוא סימן השמד כדכתי' וטאטאתיה וגו'.
<h2>דף נח.</h2>
פירו' אכלוסי. חיל גדול אין דעתן דומה לזה לזה ואין פרצופותיהם דומות זו לזו. חכם הרזים. היודע מה בלב כל אלה.
<h2>דף נח:</h2>
פירו' את חברו. כתבו בתוספות דוקא חברו החביב עליו ושמח בראייתו אבל כולי עלמא לא: בוהקנין. ליטי"לושוש בלעז נקודות כמין עדשים: כושי. שחור הרבה: גיחור. אדום הרבה רו"ש בלעז: לוקן. לבן יותר מדאי: קיפח. ארוך הרבה ופרצופו שמוט ובולט לו הבטן דמכוער טפי. קרניקוס. פיו עקום: פאתוי ראש. ששערו כמוש ודבוק זה בזה פלטו"ריש בלעז: הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו. פירו' טובות. ומתוקנות ביותר, הר"ם ז"ל מקוצי אומר בירושלמי [פ"ט ה"א] אפי' ראה סוס נאה וחמור נאה מברך שככה לו בעולמו.
<h2>דף נט.</h2>
פירו' כוכבא דשביט. כוכב היורה כחץ ברקיע ממקום למקום וארוך הוא כשרביט ונראה כמי שפותח הרקיע. זעפא. סופה רימולינה בלע"ז. ברוך שכחו מלא. ירושלמי [פ"ט ה"ב] על הברקים ר' ירמיה ור' זעירא בשם רב חסדא דיו פעם אחת בכל יום ר' יוסי בעי מה אנן קיימין אם בטורדין דיו פעם אחת ואם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם חייליה דר' יוסי מן הדא היה יושב בחנותו של בשם כל היום אינו מברך אלא פעם אחת אבל אם היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם כן אמר ר' אחא בר חנינא בשם רב חסדא כר' יוסי. אמ' רב פפא הלכך נמרינהו לתרויהו. פירו' לתרויהו. כתבו בתוספות דאין חותמין בברוך אלא מברך הכי בא"י אמ"ה נאמן בבריתו וקיים במאמרו זוכר הברית.
<h2>דף נט:</h2>
על הרואה חמה בתקופתה כתב רבי יהונתן ז"ל בפירושו סימני שעות תחלת הלילות כצנ"ש חל"ם מוצאי שבת ככב, תחלת ליל שני צדק, תחלת ליל שלישי נוגה, תחלת ליל רביעי שבתאי, תחלת ליל חמשי חמה, תחלת ליל ששי לבנה, תחלת ליל שבת מאדים. וסדר תחלת הימים בעלות השחר, יום ראשון חמה, יום שני לבנה, יום שלישי מאדים, יום רביעי ככב, יום חמשי צדק, יום ששי נוגה, יום שבת שבתאי. בתקופתה היא שעת תליית המאורות, שעה ראשונה של ליל רביעי נתלו המאורות, בתקופתה הוא מקום שהיא חוזרת להקיף ולשמש ומזלות בעתם, נודע לחכמי הככבים זמני המזלות מתאי חוזרים למקום שהיו בשעת בריאת העולם.
פירו' אשר במאמרו. כתבתיה פרק תפלת השחר ובסנהדרי' פרק היו בודקין. דאית ליה ארעא. ואי לית ליה ארעא מברך מודים אנחנו לך י"י אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ר' יוח' מסיים בה ואלו פינו מלא וגו' עד הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו וחותם ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות, וכתבו בתוספות לפיכך תקנו בישתבח אחר סיום ברכה בא"י מלך מהולל בתושבחות אל ההודאות וכו' כלומר הוא מהולל בתושבחות והוא אל ההודאות. ואיכא שותפא. קאי אבשורות טובות דאלו אגשמים לעולם איכא שותפא דהיינו שתוף העולם. שנוי יין. כתבו בתוספות דדוקא בשנוי יין מברך הטוב והמטיב משום דאית ביה תרתי סעיד ומשמח אבל לא אשנוי לחם ובשר ובשם ר"ת ז"ל אמרו דאפי' אם יין שני גרוע מן הראשון מברך הטוב והמטיב ובלבד שלא יהיה גרוע יותר מדאי וראיה מן הירושלמי [פ"ו ה"ח] דקאמ' דר' היה מברך אכל חביתא דפתח הטוב והמטיב. בני חבורה. והוא הדין אם אשתו ובניו אבל יחיד לא ואפי' שהחיינו נמי לא מברך יחיד אשנוי יין ולא אשכחן ברכה דשהחיינו רק אקרא חדתא וכן כשאוכל פרי חדש, וכתב הר"ם מקוצי אני שמעתי שכתב רב שרירא גאון ז"ל דאין מברכין שהחיינו אלא בדבר שבא מזמן לזמן וכתב שכן מוכיח בפרק בכל מערבין [מ:] וכן כתב רבינו שמשון במנחות בשם רב שרירא גאון ז"ל עכ"ל, עוד כתב ז"ל אמרינן בפרק בכל מערבין [שם] כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגלה ונר חנוכה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון פדיון הבן מברך עליו שהחיינו כדאיתא בסוף ערבי פסחים [קכא:] אבל מילה היא יותר תדירה וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה לפיכך אין מברכין עליה שהחיינו עכ"ל.
פירו' קנה כלים חדשים. לא סוף דבר חדשים אלא אפי' שחקים הואיל שהם חדשים לו והא דנקט חדשים למעוטי מכרן וחזר וקנה אותן כמו שאמרו רז"ל [סוטה מד.] באשה חדשה למעוטי מחזיר גרושתו שאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה וכן הוא בירוש' [פ"ט ה"ג]: ברוך שהחיינו. ברכה זו מברך אותה משעת קניה אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכה אלא על שמחת הלב כדרך שמברך על הגשמים משעת ירידתן אע"פ שאין הנאתן נכרת מיד, וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם [שם] קנה אומר שהחיינו לבש אומר ברוך מלביש ערומים. גרסינן בפרק המפקיד [מב.] ההולך למוד את גורנו אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלוהי אבותינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה, מדד ואחר כך ברך הרי זו תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בדבר הסמוי מן העין שנ' [דברים כח] יצו י"י אתך את הברכה באסמיך.
גמ' אמר רב הונא לא שנו אלא שלא קנה כיוצא בהן אבל קנה כיוצא בהן אין צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' קנה כיוצא בהן צריך לברך מכלל דיש לו וחזר וקנה דברי הכל צריך לברך. פירו' ור' יוחנן אמר. פסק רבי' אלפסי ז"ל דקימא לן כר' יוחנן לגבי רב הונא, הילכך בין שהיו לו אחרים כיוצא בהן או שקנה אחרים כיוצא בהן מכל מקום הני דקנה השתא לא היו לו לעולם וחדשים הם וצריך לברך, ופירשו בתוספות דדוקא כלים חשובים דומיא דבית חדש אבל מנעלים וחלוק וכיוצא בהן לא מברך.
<h2>דף ס.</h2>
פירו' בדקא לארעיה. זרם מים. דמסקא שרטון. שמזבל השדה והוי טובה לשנה הבאה השתא מיהא משחתת ומחבלת את הזרעים ומברך ברוך דיין האמת.
<h2>דף ס:</h2>
פירו' [אומר התכבדו מכובדים] וכו'. למלאכים המלוין אותו הוא אומר דכתי' [תהילים צא] כי מלאכיו יצוה לך: שאם יפתח אחד מהם. יפתח קאי אחללים כגון הלב או הכרס או המעין: או אם יסתם. קאי אנקבים כגון הפה או החוטם או פי הטבעת: רופא כל בשר. כנגד היציאה שהיא רפואת הגוף: ומפליא לעשות. כי הגוף חלול כמו נאד והנאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו והב"ה יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים הרבה ואעפ"כ הרוח בתוכו כל ימי חייו וזהו פליאה וחכמה.
עד המחזיר נשמות וכו'. ואע"פ שהיא ארוכה אינה פותחת בברוך משום דהודאה היא כדפי' לעיל. כי שמע קל. כתבו המפרשים ז"ל דאפי' לא שמע דאין ברכה זו אלא להנאת האורה והתרנגול מבחין והוא נהנה מן האורה: וחותם בא"י וכו'. כתבנו לעיל דכולה חדא ברכה היא וכן כתובה בגמר' ובהלכות רבי אלפסי ז"ל וא"כ יש בה פתיחה וחתימה כדפירשנו לעיל. וכתבו בתוספות בכל הני ברכות דוק' כשנהנה אבל אם היה שוכב במטה דלא פריס סודריה ולא סאים מסניה ולא מסגי וכיוצא בזה דלא נהנה מהם לא מברך כדמשמ' פרק שלישי דמגלה [כד:] גבי מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע דלכולי עלמא בעינן שיהנה מן האורה. ויש אומרים דדוקא מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס (על) אבל מי שראה כבר שהגיע לו הנאה נימא דעל מנהגו של עולם הוא מברך וכי מי שהיה יום אחד בבית אפל ולא ראה מאורות מי מפטר מברכת יוצר וצ"ע. רבינו אלפסי ז"ל, גרסינן בפרק התכלת [מג:] (מי שהיה יום אחד בבית אפל ולא ראה מאורות מי מפטר מברכת יוצר) תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר [דברים י'] ועתה ישראל מה השם אלהיך שואל מעמך אל תיקרי מה אלא מאה. פירו' כי אותיות מה (מה) הם י"ץ באותיות א"ת ב"ש. ובתיקון רבי' תם ז"ל היה כתוב שואל מלא ויש באותו פסוק מאה אותיות, ובסדר רב עמרם מונה אותם שמנה עשרה עד ברוך שאמר וברוך שאמר וישתבח הרי עשרים, ושבע ברכות של ק"ש בבקר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה ושלשה פעמים שמנה עשרה הרי שמונים ואחת, ושמנה ברכות בכל סעודה נטילת ידים והמוציא וארבע בברכת המזון ועל היין לפניה ולאחריה הרי י"ו לשתי סעודות והן מאה פחות ג', ועתה שהוסיפו ברכת המינין הרי תשעה עשרה שלש פעמים והרי כלן מאה, ומלבד אלו השלש יש לנו שלש אחרות ברכת ציצית ותפילין בר מהמלך בכבודו שנזכר אחר פסוקי השבח ובר מכמה ברכות שמברכין על קטנים ועל גדולים כשיוצא מבית הכסא וכן על הפירות תחלה וסוף, ואמרי' בפרק התכלת [שם] רב אשי ממלא אותם בשבתות וימים טובים במיני מגדים ופירות מפני כי השבתות אין אומרים כי אם שבע ברכות בתפילה עכ"ל הר"ם ז"ל מקוצי. תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום שלא עשני גוי ועבד ואשה, רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשני בור א"ל כולי האי אמ' ליה אלא היכי אברך שלא עשני עבד עבד הינו אשה, עבד זיל טפי.
<h2>דף סא:</h2>
פירו' מן הצופים. מקום שיכולין לראות משם הר הבית משם והלאה אין יכולין לראותו. וברואה. שיכול לראות משם פרט אם הוא נמוך: שאין גדר מפסיק. בינו להר הבית: ובזמן שהשכינה שורה. דהינו בזמן שבית המקדש קיים. פירו' הנפנה ביהודה. ארץ יהודה על פני כל ארץ ישראל היא כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה למזרח ולמערב יהיה פירועו לצד ירושלם או פירועו של פניו או פירועו שלאחוריו: ובגליל. היא לצפונה של ארץ ישראל והויא איפכא. פירו' רבה הוו. אע"ג דקאי בבבל כיון (דבבבל מזרחה) [דבבל במזרחה] דארץ ישראל עומדת היה מתקן מושבו כדי שלא יהא פרועו לא מלפניו ולא מלאחוריו לצד ארץ ישראל והיה זוקף הלבנים אחת למזרח ואחת למערב ועכשו היה פרועו לצפון ולדרום ולא כנגד ארץ ישראל: על אביי. לראות אם יקפיד רבו על כך, וקימא לן כרבה והכי איתא בירושלמי [פ"ט ה"ה] ומסיק שם ובלבד בבקעה מקום שאין בו כותל אבל בבתי כסאות שבבית אין שם קפידא.
<h2>דף סב.</h2>
פירו' הנפנה בלילה. שנפנה בלילה בצניעות ובמקום צנוע כדרך שנפנה ביום: נפנין מיד. שאין צריך להתרחק כלום. אמר רב יהודה אמר רב לעולם ירגיל אדם עצמו שחרית וערבית כדי שלא יתרחק: פירו' שחרית. קודם היום: וערבית. שהוא לילה כדי שלא יהא צריך לנקביו ביום ויהיה צריך להתרחק ומשהה נקביו.
<h2>דף סב:</h2>
תניא רשב"ג אומר עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן, סלון החוזר מביא אדם לידי ירקון: פירו' ירקון והדרוקן. שני חליים דומים זה לזה, ירקון פניו מוריקין והדרוקן בטנו צבה כך פירשו בתוספות, והכי אמרינן פרק הבא על יבמתו [ס:] כל שראויה ליבעל (פניו] [פניה] מוריקות כדאמ' מר סימן לעברה הדרוקן. פירו' אדאקפנא אדרי. דרי שורות כלומר בעוד שאני מקיף כל שורות הבתים הללו אכנס לכאן לקצר דרכי.
פירו' מקפנדריא לאיסורא. דתנן במסכת מגלה [כח.] אין עושי' בית הכנסת קפנדריא, אבל רקיקה לא נאסרה אלא בהר הבית מקל וחומר כדתניא ומה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה [שמות ג] של נעלך וגו' רקיקה שיש בה דרך בזיון על אחת כמה וכמה, ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר [אסתר ד] כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק והלא דברים קל וחומר ומה שק שאינו מאוס לפני מלך בשר ודם כך, רקיקה שמאוסה לא כל שכן ועוד קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים.
<h2>דף סג.</h2>
פירו' כל חותמי הברכות. מפרש בגמ' שאין עונין אמן במקדש אלא ברוך שם כבוד מלכותו והמברך שהוא חותם הברכות היה אומ' ברוך י"י אלהי ישראל מן העולם והתקינו שיוסיף ועד העולם ומפרש בתוספתא [פ"ו הכ"ז] שתקנו מן העולם להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלומ' הנהיגו ברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילין לעולם הארוך: שואל וכו' בשם. אע"פ שמצוה להזהר מלישא השם תמיד בשפתיו רצו להתיר משום שאלת שלום כמו שעשה בועז: ואומ' י"י עמך. שראו המלאך שאמר כן ומשום דאיפשר לדחות שלא בא המלאך להכי לשאול בשלומו אלא לבשרו מאת המקום לפיכך מביא ראיה מבועז: אל תבוז. לומר בועז מדעתו עשה: עת לעשות. נותן טעם דבועז יש לו סמך מן הכתוב דכתי' עת לעשות לי"י: ר' נתן אומר. משמע שאינו מן הראוי כדאמרן אלא שראו לתקן כן. פירו' יכול על כל וכו'. לא יענו ברוך שם כבוד אלא פעם אחת בסוף כל הברכות ת"ל על כל ברכה ותהלה וכו', וכתב הראב"ד ז"ל הני מילי דוקא לתפלה אבל לשאר ברכות לא היו המברכין מאריכין ולא העונין שהרי מצינו בעזרא עצמו כשברך על התורה ענו אחריו אמן כדכתי' [שם] ויברך עזרא את י"י [האלהים] הגדול ויענו כל העם אמן, משמע שלא היו מאריכין לומר ברוך שם כבוד וכו' ולא המברך גם כן.
